פרשת השבוע. בְּרֵאשִׁית

כבר בשמחת תורה, זכינו לגלול את ספר התורה מסופו לראשיתו, כדי להתחיל מבראשית, ממעשה הבריאה. לכאורה, מדובר במחזור
חדש, בדומה לקודמו, לזה של השנה שעברה. אך לאמיתו של דבר, לא חזרנו לאותה נקודה בה עמדנו אשתקד, אלא אנו עומדים
בנקודה גבוהה יותר, בספירא לה מעגלית אי נסופית, העולה והולכת עם הזמן, ורצופה, על כל צעד ושעל, בהשגות ובהבנות חדשות.
לכשתהפוכנה הבנות אלה להיות חלק מאיתנו, נגלה שהן נושאות בחובן הבנות חדשות, המתבשלות בתוכנו ומניבות פירות חדשים.
התורה פותחת בפסוק ” ברֵאשִׁית ב רא אֱלֹ קים את הַשָּׁמַ ים וְאֵת הָּׁאָּׁרֶץ”. מכיוון שהתורה היא מלאכת מחשבת אלוקית, יש מקום
לחשוב ולשאול על ייחודה של המילה בה פותחת התורה. הספר “תיקוני זוהר”, שתוכנו מיוחס לתנא האלוקי רבי שמעון בר יוחא י
ולחבורתו, עוסק רובו בפסוק זה, ומציג שבעים צירופים שונים של האותיות מהן מורכבת המילה ‘ ברֵאשִׁית’. בצירופים אלה מוצפנים
גילויים ופירושים שונים למילה זו, על דרך הסוד. ספר עבה זה, ממחיש לנו את חשיבותה ומורכבותה של המילה ‘ ברֵאשִׁית’ על
המשמעויות הרבות והמשלימות הצפונות בה. מעניין שהמילה השנייה בפסוק – ‘ ב רא’ – הינה גם ראשיתה של המילה הראשונה –
‘ ברֵאשִׁית’ – שכמו באה להדגיש את עניין הבריאה. ועוד חשוב להבין במה זכתה האות ב’, שבה, ודווקא בה, פותחת התורה.
אנו, עם ישראל, שנבראנו בצלם אלוקים, עדיין מוגבלים ביכולתנו, ואנו פועלים ואפילו חושבים בצורה סדרתית, אמנם אסוציאטיבית,
אך לא מקבילית )אנו לא מסוגלים לחשוב בו זמנית על שני דברים שונים(. ולכן באומרנו או בכתבנו משפט, יש לו משמעות אחת
מבחינתנו, ברגע בו אנו הוגים אותו. לכן קל לנו להימנע למשל, מלחשוב על נושאים לא רצויים, א ם אך נפנה את כוונתנו למחשבה
מועילה. מה שאין כן אצל הקב”ה, שאין לגביו כל גבול או מידה. כאשר אנו קוראים מילה אחת בתורה, עלינו לדעת שהקב”ה הצפי ן
באותה מילה משמעויות רבות, כולן נכונות וכולן מתאימות, אלא שהמשמעות הספציפית שאנו מגלים , תלויה בעצם בנו, ברמה אליה
הגענו, תלויה בזמן בו אנו קוראים, תלויה במקום ובנסיבות. הכיצד? אם נתייחס לעצם תל ת-מימדי , הרי ברור שהתמונה שתצטייר
בראשנו, תלויה בזוית הראיה ממנה אנו צופים על העצם.
גליל למשל, ייראה מהצד )היטל צד( כמלבן, אך מלמעלה ייראה כעיגול. הקב”ה חנן כל יהודי בעדשות הייחודיות לו, כך שמה שנראה
אצלו כפשט, וברור לו לכאורה שכולם מבינים כמותו, עשוי להתגלות בסופו של דבר, כראייה הייחודית לו בלבד. אלא, שבדרך כלל
אנו נמנעים מלהבהיר ומלהסביר לאחרים דברים פשוטים, ש “ברור לנו” שהם ברורים גם להם. הסיבה לכך היא לא רק עובדת היותם
פשוטים, אלא חשש סתום המקנן בנו, שאם ננסה להסביר אותם, אנו עלולים להיחשד במוגבלות שכלית.
לפי ‘ספר יצירה’, ספר קבלה קדמון, המיוחס לאברהם אבינו, האותיות, הן הן אבני הבניין, באמצעותן ברא הקב”ה את העולם. העולם
עצמו נברא בעשרה מאמרות של הקב”ה, שכל אחד מהם פותח ב”ויאמר אֱלֹקִים” וממשיך “יהי אור…”, “יהי רקיע…”, “יקוו המים.. .”
ועוד. המאמרות בנויים מפסוקים )משפטים(, המשפטים מתיבות )מלים(, וכל מילה מאותיות. לכל אות, אורות ומאפיינים ייחודיים
לה, כיוון, כוח, רגש, מידה, טעם, צבע וכיו”ב. הרכבה של שתי אותיות זו ע”ג זו, מספקת “תרכובת חדשה”, ויש כמובן חשיבות לסדר
הצירוף, כמו בהפעלת פונקציה על פונקציה אחרת )יש הבדל בין התוצאה של חלוקת 6 ב 2- ובין התוצאה של חלוקת 2 ב 6- (. רמז
לכוחן של האותיות ניתן למצוא בפסוק הראשון ” ברֵאשִׁית ב רא אֱלֹ קים את הַשָּׁמַ ים… “.
ידוע הכלל המיוחס לרבי עקיבא, על פיו בין השאר, פירש את התורה : “כל אֵתִׁ ין וגַ מין לרבות”. כיום אנו משתמשים במילה
‘אֵת’ על כל צעד ושעל, בין אם היא נדרשת ובין אם היא מיותרת. מה שאין כן בלשונה המדויקת של התורה, בה אין אות מיותרת,
ואילו היתה הכוונה במילים הנ”ל לבריאת השמים בלבד, היה די בכתיבת ” ברֵאשִׁית ב רא אֱלֹ קים הַשָּׁמַ ים…”. כל מופע של המיל ה
‘אֵת’ או של המילה ‘ גם’ בא ללמד על דבר מה נוסף המסתתר, מעבר למושא הגלוי, ויש לצרפו בהבנתנו. במקרה שלנו, הרכיב
המסתתר, שיש להוסיפו לשמים, ואף לפני השמים, הינו ‘ את’. כלומר , ” ברֵאשִׁית ב רא אֱלֹ קים את “, דהיינו את האותיות א’- ת ‘ ,
שאמורות לשמש “בידו” כאבני בניין, לבניית השמים והארץ . אגב, משמעותה של המילה ‘אתא’ בארמית היא ‘אות’ . ואם האותיות
כה חשובות, אזי ברור שהצבתה של כל אחת מהן כראשונה, הפותחת את כל התורה כולה, מלמדת משהו על רוחה ומהותה.
נסתפק בהתייחסות חלקית, בעיקר לאות ב’, ולשורש ‘ ב רא’. לכל אחת מהאותיות חלק חיצוני, האות עצמה, וחלק פנימי, הקרוי מילוי,
אותו אין אנו רואים בכתבנו את האות, אך ניתן לשמוע כאשר אנו הוגים את שמה. למשל האות ב’, מוצגת בדיבור כ- בית. לכן
האותיות י’ ו-ת’ יחשבו כפנימיותה/מילויה. כאן אנו מתחילים לראות את ה- ב ית. המאפיין את הבית הוא, היכולת של האדם להיכנס
אליו ולהיות ספון בו. הרגשה של שייכות, של מסתור, של הגנה, של פנימיות. התורה עצמה הינה מעין בית, שמספק הקב”ה ליהודי,
היכול לשמש לו כמסתור מפני החמה הקופחת, מפני הגשמים והרוחות הסוערות, מפני אויב ורודף. בבית הוא יכול להצטייד בכוחות
)מאכל, משתה, שינה(, לקראת היציאה החוצה.
ולכך כמו רומז דוד המלך “אַשְרֵי יוֹשְבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶלָּׁה”, אלה החוסים בצל תורתך, המהוה בעבורם בי ת חם, אליו הם
שבים תמיד. בלשון הקודש, כל שורש יכול לשמש למשמעות מסוימת, אך בהטיה בבניין אחר, נגלה גם משמעות הפוכה. הבית
מאפשר לנו לגלות פנימיות בהיכנסנו אליו, להרגיש כמו בבית, כי הוא בעצם מסתיר אותנו מעין זר. גם את החוץ הוא מסתיר מעינינו,
ובכך חוסך מאיתנו את הרעש והתנועה שבחוץ, המעייפים אותנו, ומאפשר לנו לנוח ולהחליף כוח.
מעניין, שכול עוד לא נבנה הבית הראשון בעולם, לא הייתה כל משמעות למילה ‘ חוּץ’ ) חוץ מעובדת הוצאתם של אדם וחוה אל מחוץ
לגן העדן(. רק בניית בית, הכרוכה בהעמדת מחיצות או קירות, והצבת גג המכסה מלמעלה, מגלה לנו את קיום האפשרות של פְּנִׁים.
פעולה זו של בנייה, הפותחת אף היא באות ב’,כמו מגלה גם משמעות חדשה, לעומת מצבנו האחד, הקודם, פתאום יש ‘בחוץ’. יש
פתאום חציצה בפני כל השאר, ואני יכול להציב עצמי בצד שאני רוצה, ולצידו של מי שאני רוצה להיות עימו, במחיצתו. ממצב
אפשרי אחד בלבד, שאין לו כל משמעות, נוצרות פתאום שתי חלופות, שאני יכול לבחור באחת מהן, לרגע נתון. כאן אנו מגיעים
למשמעות ייחודית נוספת של הב’. הב’ היא האות השניה. לפניה קיימת רק האות א’ )= 1( המייצגת אחדות ואחידות, ללא כל שוני או
חלוקה או חלופה. ופתאום צצה לה האות ב’ )= 2( המייצגת את החלוקה ואת השניות, את השינוי והשוני. ולא לחינם פותח השורש
ב.ח.ר באות ב’. האות ב’ מרמזת לכך שבמעשה הבריאה, אין לך דבר שאין לו שני קצוות “הפוכים”, אור וחושך, שמים וארץ, גוף
ונשמה, זכר ונקבה, טוב ורע, ועוד, ועוד. מטרת הבריאה היא לתת לנו את היכולת לבחור בכוון הנכון, ובעצם למלא את התפקיד
שנועד לנו בחיים, “הַחַיִׁים וְּהַ מוֶת נָּׁתַ תי לְפָּׁנֶיךָ הַבְּ ר כה וְּהַקְּ ל לה, וּ בחַרְּ ת בַחַיִׁים “.
ואיך משתקפים הדברים בשרש ב.ר.א? המילה ‘ברא’ בארמית משמעה ‘חוץ’, כפי שאנו מוצאים בביטוי “אין תוכו כברו”, שמשמ ע ו
שחיצוניותו מטעה ואינה יכולה להעיד על פנימיותו. אם נדע מה מטרת הבריאה, ייקל עלינו להבין את משמעות הפועל. המטרה היא
לברוא ‘עולם’, מלשון העלם והסתר. העולם אמור להסתיר על קיומו של הקב”ה. והרי “מְלאֹ כָּׁל הָּׁאָּׁרֶץ כְבוֹדוֹ”, וכפי ששם
הקב”ה בפיו של הנביא ירמיהו ” אם יסָּׁתֵר איש בַ מסְתָּׁ רים וַאֲ ני לאֹ אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה’ הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַ ים וְאֶת הָּׁאָּׁרֶץ אֲ ני מָּׁלֵא”?
לשם כך דרושה החצנה, הצבת כיסויים ומסכים חיצוניים, המסתירים על האלוקות וגם על הפנימיות, הנשמה, שבתוך כל יהודי.
האמצעי השני להעלמה במסגרת הבריאה, הינו הבלבול של הצופה בעולם, ע”י ריבוי הפרטים ורבגוניותם, ריבוי המינים )בר=רב(.
ביום הראשון הפרדה בין אור ובין חושך, ביום השני בין מים ושמים, בשלישי בין ים ליבשה ואח”כ צומח, דגה ועוף, שרצים, חי,
וכל מין למינהו, עד ש”מרוב עצים לא רואים את היער”. לא מבינים שיש כאן משהו אחד, המשותף לכל. המילה ‘אבר’ היא בעצם
שינוי סדר האותיות של המילה ‘ברא’. כמו שהאיברים בגוף האדם, אינם ישויות בפני עצמם, אלא חלקים משלימים בגוף האדם,
כך גם בבריאה, כל נברא הוא חלק מאלוקות פשוטה, ולא יעלה על הדעת לנתקו מהשאר.
אמצעי נוסף להעלמה, הינו חוקי הטבע )בגימטריא, הטב ע = אֱלֹ קים(. כוחות והתנהגות שכמו טבועים בנבראים עצמם, מבלי לשים
לב, שמטרתם להעלים ולכסות על הקב”ה, שהוא זה שמפעיל אותם באותו רגע, את הכוחות שנראים לנו כפועלים מאליהם. הקב”ה
עדיין נותן לנו היכולת לגלותו, ומצפה מאיתנו שנגלה אותו בעולם. דוקא באמצעות כוח המשיכה הקיים, וניתן לחישוב, בין כל שני
גופים ביקום, למשל, ניתן לראות כי הכל קשור בכל, בחוטים אלוקיים סמויים.
ספר הזהר מספר על בקשה שהפנו האותיות אל הקב”ה, החל באות ת’, הנמוכה שבהן, כשכל אחת מהן מבקשת שבה תפתח התורה.
בקשתה של כל אחת מהאותיות נדחית בשל תכונה או מידה שלילית בה מעורבת אותה האות. כך נדחות כל הבקשות עד שמגיע תורה
של האות ב’. האות ב’ נבחרה כי בה פותחת המילה ברכה )הכפלה וריבוי של טובה(, בה מברכים את הקב”ה ובה מתברך העולם
על ידו. ומה עם האות א’ שזכאותה לא נבחנה כלל, לכאורה? והתשובה לכך היא שלאות א’ )אלף( נשמר מלכתחילה הכבוד לייצג
את הקב”ה, אלופו של עולם, אחד ואין שני, ראש, הוא ראשון והוא אחרון, אין עוד מלבדו. ולכן האות א’ היא הפותחת את עשרת
הדברות : ” אנֹכִׁי ה’ אֱלֹ קיךָ אֲשֶר הוֹצֵא תיךָ מֵאֶרֶץ מצְרַ ים מבֵית עֲבָּׁ דים “.

———————–
ד ב ר ח ס י ד ו ת

חסידות חייבת לפעול פעולה של “ביטול היש” בקרב לומדיה. ואפילו אם האדם שלמד חסידות, נותר גאוותן ובעל “יש” כשהיה,
עדיין מצינו הבדל בין “יש” חסידי לבין “יש” לא-חסידי. בעל-גאוה רגיל, מה הוא אומר? חברי אמנם גדול, אך אני גדול ממנו.
בעל-גאווה חסיד, מה הוא אומר? אני אמנם אפס, אך חברי הוא אפס יותר גדול.
(מפי השמועה)