פרשת השבוע. בְּ מִ דְ בַּ ר

פרשתנו פותחת את ספר בְּמִדְבַּר, הקרוי גם ‘חומש הַפְּקֻדִים‘. הפרשה פותחת בציווי לפקוד את בני ישראל, “שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם“. ואכן, חלקה הראשון של פרשתנו עוסק במפקד של שנים עשר שבטי ישראל, למעט שבט לוי, שיימנה בנפרד בפרשה הבאה. אנו רואים שהמפקד אינו נעשה בצורה רוחבית,  אלא במתכונת היררכית, כאשר כל פקוד יחיד מצטרף ונמנה על משפחה, המשפחות מצטרפות ונמנות לשבטים, ומכלול השבטים מסתכם ב-“כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל“. כפי שאנו רואים גם במקומות נוספים, התורה מקפידה כאן על ההשתייכות למשפחות ולשבטים. האם אין בכך חלילה משום פגיעה באחדות ישראל? לאחר מעמד הר סיני, כאשר בני ישראל הפכו לעם וקיבלו כולם את אותה התורה האלוקית, האם יש עדיין מקום לשבטיות ולמשפחתיות? אולי זה המקום לתת את הדעת לשמות הקיבוציים, ‘מִשְׁפָּחָה‘, ‘בֵּית אָב‘ ו-עֵדָה, ולמהותם.

 

נפתח במילה ‘עֵדָה‘ המייצגת את הציבור הגדול יותר, כאשר הביטוי “כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” מייצג את כל בני ישראל. אך אם כן, לשם מה דרושה המילה ‘עֲדַת‘, שהרי גם אם נשמיט אותה נקבל ביטוי בעל משמעות זהה – “כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”? ועוד יש מקום לשאול, באשר למילה ‘כָּל‘, שהרי יש מופעים בתורה בהן נזכרת המילה ‘הַעֵדָה‘ ללא הקידומת ‘כָּל‘?

 

על פי הרש”ר הירש, שורשה של המילה ‘עֵדָה‘ הוא י.ע.ד. כלומר, שמדובר באגודה או בהתכנסות של אנשים שיש להם יעד מוגדר, או תפקיד משותף. כאשר הכתוב מתייחס ל”כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”, ברור שהכוונה היא בהתכנסות של כולם, כדי לקיים במשותף ציווי של הקב”ה שבו יש לכל אחד חלק. לעומת זאת כאשר ההתייחסות היא אל “הַעֵדָה” סתם, ללא תארים ומאפיינים נוספים, מדובר בד”כ בסנהדרין, שמתפקידם לייצג את עם ישראל בשמירה על דבר ה’.

 

אם נתייחס אל אותיות המילה ‘עֵדָה‘ כמרמזות על השורש ע.ד.ה (לענוד תכשיט), ניתן לראות בכך רמז לסנהדרין שהם בעצם עדי יקר שבו ובעזרתו, מתקשט עם ישראל, לכבוד הקב”ה. מדובר בקיום מצוות התורה, שאף הן מכונות על דרך המשל עֲדָיִים, כפירושו של הרד”ק לפסוק “וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים“. וכפי שמתאר שלמה המלך את דברי התורה, “כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶךָ“. הסנהדרין מסייעים לעם ישראל לקיים נכונה את מצוות התורה, המוסיפות להם לִוְיַת חֵן.

 

בפרשת אמור התייחסנו ל”חברי המִשְׁפָּחָה” אב, אם, בן ובת, השתדלנו להבין צדדים שונים במהותם ולהבהיר את שמותיהם בהתאם. מפאת קוצר היריעה, לא הספקנו להתייחס למילה ‘מִשְׁפָּחָה‘ עצמה, לשמות  ‘אָח‘ ו-‘אָחוֹת‘ וגם לביטוי “בֵּית אָב“. ננסה איפוא להשלים את החסר. מהי מִשְׁפָּחָה?

 

שורשה של מילה זו הוא ש.פ.ח, שורש שאינו בא כמעט לידי ביטוי בהטיה כְּפֹעַל. אך אם נחפש, נגלה בספר ישעיה הטיה יחידאית ומוזרה משהו, של השורש בשין שמאלית, “וְשִׂפַּח ה’ קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן…”. לפי חז”ל, הנביא מדבר על ענישתן של בנות ציון הגאוותניות בספחת. כאן באה לידי ביטוי קירבתן המשפחתית של האותיות ש‘ ו-ס (ממשפחת האותיות השיניות), עד כדי היותן “מתחלפות”, בנסיבות מסוימות.

 

אך מה לו למוסד הברוך של המִשְׁפָּחָה, ולמחלת הספחת? אם נמשיך ונחפש אחר שמות עצם, או שמות תואר, הנגזרים מהשורש  ש.פ.ח, נקבל את המילה ‘שִׁפְחָה‘, שאף היא אינה מייצגת מעמד נבחר במיוחד. האם מבעד “לעדשות כהות” אלה אנו אמורים לגלות את האורות הצפונים במסגרת של חיי המִשְׁפָּחָה?

 

עם גילוי תכונת החילופיות הקיימת בין האותיות ש‘ ו-ס, נוכל כבר לחקור את השורש ס.פ.ח במשמעות של לספח. עכשיו התמונה מתבהרת לה, והמשפחה נראית פחות קודרת. המשפחה היא גוף הגדל והולך, ובנוי על צירוף וסיפוח של נפשות נוספות, לאורך ציר הזמן. כאשר האיש נושא אישה, הוא מספח אותה למשפחתו ולשבטו. המילה כַּלָּה מייצגת את הקשר שבין אשת הבן ובין חמיה, היא כלתו של האב, ולא כלתו של החתן. ומכאן יכולים אנו להבין את פשר הביטוי “בֵּית אָב“. בית האב מייצג את “משפחת העל”, אליה תסתפח, ובה תיכלל, הכַּלָּה החדשה, ועליה תימנה גם המשפחה החדשה, שהנישואין היו בגדר יציקת היסודות לבניינה. מכאן ואילך יסתפחו אל המשפחה בהדרגה, כל הילדים שייוולדו להם ברבות הימים (גם החתנים והכלות).

 

אם גם המִשְׁפָּחָה וגם השִׁפְחָה נגזרות מאותו שורש, ברור שיש ביניהן במהותן, מכנה משותף המקשר ביניהן. ננסה להבין מה בין שִׁפְחָה ובין מִשְׁפָּחָה? על דרך הפשט ניתן לומר שהשִׁפְחָה אכן נספחת למשפחה ושייכת לה. אך במקרה זה הסיפוח הוא במשמעות של חיבור בין טפל לעיקר, כמו שאנו מוצאים לדוגמא, בין ספח של בול דואר, לבול עצמו.

מעמדה של השִׁפְחָה שונה מזה של כל בן משפחה אחר. היא איננה בת חורין ואין לה את חופש הבחירה. ומעניין, שאם ניקח את אותיות השורש  ש.פ.ח (ממנו נגזרת השִׁפְחָה), ונהפוך את סדר האותיות נקבל את השורש ח.פ.ש, המייצג את הַחֹפֶש וגם את החיפוש. החופש בא לידי ביטוי בזכותו של האדם החופשי  לחיפוש ולבחירה. אך כמו שהשִׁפְחָה משוללת מזכויות אלה, כן הדבר גם במִשְׁפָּחָה. חבר במשפחה אינו יכול לחפש אחר מועמדים הנראים לו ראויים למעמד של בן-משפחה שלו (למעט בנישואין המגדירים משפחה חדשה), ואף אינו יכול  לערוך סינון קודם להסתפחותם.

 

השבוע חל יום פטירתה של מורתי, הצדקת ימימה ז”ל, ולכן אזכיר סיפור הקשור לבחירת בני המשפחה, ששמעתי בשעתו. פעם ניסתה אחת הלומדות, שהיתה “ברוגז” עם אמה לתקופה ממושכת, להסביר את כעסה על האמא שלה, על הדרך השגויה בה גידלה וחינכה אותה, ועל החסכים השונים שהחסירה ממנה בילדותה. ימימה השיבה לה בפשטות, שלא הוריה הם אלה שבחרו בה (בנשמתה), להביא אותה לעולם הזה, אלא היא זו (נשמתה), שבחרה להיוולד לאביה ולאמה דווקא, ולא להורים אחרים. ומדוע בחרה בכך? כי היא הבינה שזו הסביבה הטובה ביותר בעבורה, כדי להיוולד בה. היא יכלה לראות שדווקא אצלם יש מקום המאפשר לנשמתה, להביא לידי ביטוי בצורה המיטבית את ייעודה, הייחודי לה, בעולם הזה ולהשלים את תיקונה. והדברים נכונים בפנימיות לגבי כל אחד מאיתנו, ולגבי כל סביבה (אנושית, כלכלית וכיו”ב), בה נולדנו וגדלנו.

אָח מהו, ועל שום מה הוא קרוי בשם זה?

חוסנו של התא המשפחתי, תלוי ברמת החיבור והדבק שבין הבעל והאישה, ב-“עד כמה” הם מיטיבים לקיים את הכתוב, “וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד“. הבן הוא תולדה של האֶחָד, של האיחוד של האב, האם ואלופו של עולם, ובגימטריא : אב+אם+א‘ = 45 = אדם. ומכיוון שהבנים הם תולדה של אותו אֶחָד, הם עומדים אמנם במעגל השני, אך עדיין זוכים, במקום זה לתואר  ‘אָח‘. האותיות ‘אָח‘ הן בעצם הקידומת של המילה אֶחָ-ד, עובדה המבליטה את המקור המשותף והייחודי להם, המאחד וקושר אותם זה לזה.

 

למרות הזיקה החזקה שביניהם, אי אפשר להתכחש לעובדה שהאות ד‘ מתוך האֶחָד, כמו נשמטה ונפלה לה, דבר המעיד על החלשותו ההדרגתית של הקשר שבין האחים, היחלשות המוצאת את ביטויה בתואר אָח. אם נעלה לשורשי המילים נגלה שאת האות ד‘ משורש א.ח.ד, החליפה האות הבאה, הנמוכה  ממנה בסדר ה-א”ב, האות ה‘. כאן מתגלה שורשה של המילה ‘אָח‘,  א.ח.ה, מלשון איחוי.

 

על דרך המשל, ניתן לראות את האחים כחלקים שונים של בגד, שהקשר ביניהם איננו כצורות שונות המודפסות על גבי יריעה רציפה של בד, אלא כגזירי בד, שהאיחוי שלהם לבגד אחד, נעשה על ידי תפירה. למרות שבדרך כלל קיים דמיון בין האחים, דמיון הנובע מהתורשה שקיבלו מההורים המשותפים, עדיין לכל אחד מהם פרצוף ייחודי, דעות משלו, רגשות שונים ועוד.

 

ומדוע נשמטה האות ד‘ שבאֶחָד? האות דלת, המייצגת דלת הפתוחה פנימה אל תוך המשפחה וכמו מאחדת את שורותיה, נשמטה, כדי לפתוח לאח, גם פתח החוצה. וכפי שמסבירה לנו התורה, “עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד”. והנה אותה הדלת שכמו נשמטה ונעלמה, צצה לה מחדש “וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד“, האֶחָד כמו נולד לו מחדש. מי שהיה בן, עומד להפוך ולהיות לאב, ויחד עם אשתו – האם לעתיד, ועם השותף השלישי – הקב”ה, להגיע למדרגת אדם (ראה לעיל).

 

לכן הקשר שבין האחים אינו עוד ברמה של אֶחָד, כדי לפנות מקום לחיבור חיוני, חדש וחזק יותר אל ה”אֶחָד” החדש, החיבור של האָח, אל אשתו שבדרך, או של האחות, לבעלה בעתיד. חשוב עדיין לזכור שהחיבור שבין האחים הוא קשר שיש בו מן האלוקות, ולכך כמו רומזת הסיומת “וה” (החלק השמאלי והנמוך יותר של שם ה’), המשלים כסיומת את השם “אחוה“.

 

דבר חסידות

התורה מצווה אותנו להוכיח את הזולת, “הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא”, אך מצוה זו מופיעה כחציו השני של הפסוק, שחציו הראשון הוא “לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ”. הצבתן של שתי המצוות בפסוק אחד, ובסדר זה דווקא, בא לומר לנו ש”לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ”, הוא תנאי הכרחי ומוקדם לפעולת ההוכחה. לאחר מצוות ההוכחה מוסיפה לנו התורה “וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא”,  ובכך היא רומזת לנו ש”וַלֹא”, אם פעולת ההוכחה מצידנו לא פעלה את פעולתה, כי אז בנו האשם, שכנראה דברי התוכחה שאמרנו לא היו בגדר “דברים היוצאים מן הלב”.                                                                                 (היום יום, בשם אדמו”ר הריי”צ)