ב"ה
צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה – קֹ רַ ח
וַיִּקַּח קֹרַח – מה הוא כבר לקח ?
פרשתנו פותחת בפסוק "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר…וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: וַיָּקֻמוּ…" אך אינה מציינת מה לקח קורח. ומבהיר רש"י "ויקח קרח – לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה". כלומר, מדובר במחלוקתם של קֹרַח ועדתו, המתנגדים להנהגתם של משה ואהרן. מהי המַחֲלוֹקֶת? מדובר בהתחלקותו של הציבור לחלקים שונים, שראייתם את פני הדברים שונה. כל עוד הצדדים רואים את עצמם כחלקים של אותו שלם, וכל טענותיהם אינן באות אלא להיטיב עם השלם, כולל הצד השני, הרי זו קרויה "מַחֲלוֹקֶת לְשֵׁם שָׁמַיִם". אך כאשר אחד מהצדדים סבור שאין מקום לצד השני או לדעתו, חלילה, ושמדובר בשתי ישויות שונות ונפרדות, אזי מקבלת המחלוקת צביון הפוך. מבחינתו, הצד השני שעליו הוא חולק, כמו "מת" ואינו עוד חלק מהשלם אליו הוא שייך (מַחֲלֹקֶת = חלק מת). ממילא המחלוקת שלו, "אֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם". ויש מקום לשאול מדוע נבחר לצורך אפיון זה דווקא הביטוי "לְשֵׁם שָׁמַיִם", ולא "לרצון הבורא", למשל?
כדי להבהיר את יחסם של חז"ל אל המַחֲלוֹקֶת, עלינו לשוב אל סיפורם של ששת ימי הבריאה שבפרשת בראשית. ביוֹם הראשון נברא האור, עליו נאמר בין השאר, "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב… וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד". מכאן ואילך, נקראים הימים : יוֹם שֵׁנִי, יוֹם שְׁלִישִׁי וכן הלאה, עד יוֹם הַשִּׁשִּׁי, כלומר, על פי מיקומם היחסי בשבוע. היום הראשון שבהם, זוכה ליחס מיוחד בהיקראו "יוֹם אֶחָד" (ולא יום ראשון). אם נמשיך ונתבונן בסיפור הבריאה, נגלה בו יום חריג נוסף, והפעם מדובר ביוֹם שֵׁנִי דווקא. בכל יום מימות הבריאה, רואה הקב"ה את הנברא באותו יום, "כִּי טוֹב", חוץ מאשר ביוֹם שֵׁנִי, שבו אין כל אזכור חיובי. מדוע אפוא מקופח יוֹם שֵׁנִי, משאר ימי הבריאה?
ומשיב רבי חנינא, "שבו נברא מַחֲלוֹקֶת, שנאמר וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם". כלומר, שהמַחֲלוֹקֶת היא כה קשה, עד שלמרות שמטרתה של פעולת ה"מַחֲלוֹקֶת" הראשונה, היתה תיקון העולם ובריאת השָׁמַיִם, עדיין, לא מצא הקב"ה לנכון, לציינה לשבח. ומה פסול כל כך במחלוקת? הרי המחלוקת והפלפול הן מאבני היסוד של היהדות, ואנו נתקלים בהם בתלמוד ובהלכה על כל צעד ושעל? אלא, שכאן עלינו לדייק ולהבדיל בין שני סוגים של מַחֲלוֹקֶת, כמובא בפרקי אבות, "כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם". בביטוי "סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם", הכוונה היא שיש למחלוקת בסיס מוצדק, ולכן היא עתידה להניב פירות. מה שאין כן במַחֲלוֹקֶת שאין לה הצדקה אמיתית, סופה שתהא עקרה, וכל יגיעה בה, היא לריק.
המשנה ממשיכה ומגלה לנו את החומרה הרבה שמייחסים חז"ל למחלוקתו של קורח, "אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ". כלומר, שמחלוקתו של קֹרַח היא אב-טיפוס לכל המחלוקות שאינן לשם שמים. כעת אנו יכולים להבין מדוע נבחר דווקא הביטוי "לְשֵׁם שָׁמַיִם". לומר לך, שאם מטרת הַמַּחֲלוֹקֶת טהורה היא, ומדובר בהוספת נדבך לבניין העולם, כפי שהיתה כוונת הבורא בבריאת השָׁמַיִם ביוֹם שֵׁנִי, הרי אין לך ביטוי שייטיב לתאר זאת, מאשר "מַּחֲלוֹקֶת לְשֵׁם שָׁמַיִם".
ומסביר הרבי מליובאוויטש, שהאבחנה בין שני הימים הראשונים לבריאה, באה לידי ביטוי גם בשמותיהם המספריים. היום הראשון נקרא "יוֹם אֶחָד", מלשון אחדות, שקיימת לפני כל חלוקה, פילוג או פירוד. אחריו, מפציע לו "יוֹם שֵׁנִי", מלשון שְׁנִיוּת ושינוי, חלוקה והפרדה. מרגע שיש שניים לפחות, (כשמדובר ברַבִּים), אז יש כבר עם מי לריב, קיים כבר בפוטנציה, בסיס למחלוקת.
לפי פנימיות, מייצג שמו של האדם את מהותו ואת התכונות השונות שבהן חנן אותו הקב"ה, תכונות שאותן הוא יכול להטות ולגייס לצד הקדושה, או חלילה לצד ההפוך. השם קֹרַח אינו נפוץ כיום במיוחד, וגם לא היה שכיח בעם ישראל לדורותיו, דבר שיש בו כדי ללמד על ההערכה הלא אוהדת, בלשון המעטה, לדמותו ולפעלו של קֹרַח. השם קֹרַח מסמל אצלנו בתודעה גם את הנטייה לפלגנות ולמחלוקת "שֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם". ויש מקום לשאול, איפה באה לידי ביטוי בשמו של קֹרַח הנטייה לפלגנות?
ננסה לתהות קצת על קנקנו של השם קֹרַח, ועל הרמוז בו לכאורה. צירוף האותיות ק', ר', ח', משמש מחד, כשם תואר לאדם קֵרֵחַ או לקרחת. מאידך משמש צירוף זה גם למילה קֶרַח. הקרח הינו תולדה של מים שקפאו בגין קור (ירידת הטמפרטורה). ומעניין לגלות שכאשר המים קופאים חל גידול בנפחם בסדר גודל של כ-10%. בנוסף, צף הקרח על פני המים. ודי בשתי תכונות אלה כדי לרמז על התנשאות (כלפי מעלה), והתרברבות המתבטאת בהתנפחות, ה"גוזלת" מקום נוסף, מעבר למקום/לנפח שנדרש למים קודם לקיפאון.
למרות הטמפרטורה הנמוכה שלו, הַקֶּרַח הוא גם חומר מבודד, והאסקימוסים אכן בונים את האיגלו שלהם מלבני קרח.
מעטה הַקֶּרַח שעל פני הנהרות והאגמים, כמו מבודד ומרחיק את המים שמתחת לו, מהאדם ומהיצורים הזקוקים למים.
לא לחינם אנו משתמשים בביטוי "לשבור את הַקֶּרַח", כדי לבטא נטייה לקירוב בין שני צדדים מרוחקים. המים הזורמים קרויים "מים חיים", מכיוון שיש בהם חמצן והם מחיים את החי והצומח. הקרח לעומת זאת, מייצג העדר חיות, מקפיא וממית את מה שבתוכו, עד שהנביא יחזקאל משתמש בו כדי לתאר את דמות הרקיע שראה בחזונו "כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא".
מהסיומת של השם קֹרַח, נושבת רוח, מהקידומת של השם נובע קֹר, ומהצירוף שלהם נקבל רוח מקפיאה. המים הם שקופים ומאפשרים לקרני האור לעבור בעדם. צבעו של הקרח אומנם לבן, אך הוא אטום, מחזיר את קרני האור הפוגעות בו ומחשיך את מה שמתחתיו. אם ניקח צירוף אחר של אותיות השם קֹרַח, נקבל רֹחַק, דהיינו ריחוק והרחקה שהן תולדותיה של המחלוקת. גם המילה קרחת מייצגת את העדר הצמיחה. אם מדובר בקרחת יער, אזי מדובר בשטח נקי מצמחיה המוקף מצידיו בעצים, והקרחת כמו מפלגת ויוצרת מרחק ופער בין העצים שמצידיה (כמו האות ח' המרחקת את האות ק' משכנתה – האות ר'). הדבר נכון גם לגבי קרחת בקדמת הראש של האדם, כאשר משני צידיה צומח שיער. קרחת היא גם אחד מהסימפטומים לפגיעה בחיות ובפריון. ידוע שכאשר ילדים שעוקרו, לא עלינו, בילדותם מתבגרים, זקנם אינו צומח. גם נטילת תרופות שמיועדות לפגוע בתאים ממאירים, גורמת לנשירת שיער ולהתקרחות. בדומה, הדבר נכון גם לגבי המַחֲלֹקֶת, שלא זו בלבד שאינה מצמיחה פירות, אלא אפילו "ממיתה" את השלמות (מַחֲלֹקֶת = חלק מת).
ומה בסך הכל עשה קורח, שחז"ל דנים אותו בחומרה רבה כל כך? במה הוא כשל? קורח בן יצהר הוא דודנם של משה ושל אהרן בני עמרם. הם שייכים למשפחות הקהתי שבשבט לוי. קהת, אביהם של עמרם, יצהר ועוזיאל, היה סבא משותף לשלושתם. משה הפך להיות המנהיג ונחשב כ"מלכם" של ישראל ואהרון (אחיו) ובניו, קיבלו את הכהונה. "עתה", חשב קורח, "אני הבא בתור בהיררכיה של משפחת קהת, וממילא, לכשתוגדר משרה ציבורית חדשה, היא בודאי תוטל עלי". להפתעתו, מינה משה את אליצפן בן עוזיאל (שהיה צעיר מיצהר) לנשיא על בני קהת.
ואז, קֹרַח מטיח בפני משה ואהרן טענה חמורה, "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?". אונקלוס מתרגם את המילה "תִּתְנַשְּׂאוּ" כ"מתרברבין", כלומר שמשה ואהרן הציבו את עצמם בסולם השררה במקום הרבה הרבה יותר גבוה, מהראוי להם ונטלו לעצמם שררה שלא כדין. לטענה זו אין אפילו שמץ של אחיזה לגבי משה רבינו, שהתורה עצמה מעידה עליו "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".
ושואלים חז"ל, "קֹרַח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו? ", ומשיבים "אלא, עינו הטעתו". מדוע משתמשים חז"ל בלשון יחיד בהתייחסם לראייתו של קורח "עינו הטעתו", שהרי לכאורה, נכון יותר היה לומר "עיניו הטעוהו"? על דרך פנימיות ניתן לבאר, שהתנהלותו היתה כמו של סומא בעין אחת. לא לחינם ברא אותנו הקב"ה עם שתי עיניים. כאשר אדם רואה רק בעינו האחת, הוא כמו מאבד פיזית בראייתו את מימד העומק והמרחק. כל אחת משתי העיניים רואה את העצם שממול בהיסט מסוים ורק הצירוף של שתיהן ממצע, מתקן את הכיוון ומוסיף מימד של עומק. הבעיה של קֹרַח היתה, שהוא לא היה מוכן לתת מקום גם לראייתם המשלימה של האחרים, התעקש "לקחת" רק עין אחת, להתבונן רק בעין אחת, ומצד אחד בלבד (זוית הראייה הפרטית שלו) ודחה את התמונה האמיתית והשלמה שהעין השנייה יכלה להשלים.
ומוכרת האמרה המפורסמת ממסכת נגעים, "כָּל הַנְּגָעִים אָדָם רוֹאֶה, חוּץ מִנִּגְעֵי עַצְמוֹ". ניתן לעשות שימוש בקביעה זו, גם על דרך הדרש. קורח שהאשים את משה בהתנשאות, לקה בה בעצמו, שהרי למרות שקיבל את תפקידו כלוי, המקורב לעבודת הקודש יותר מישראל, לא בוש ודרש לעצמו גם כהונה.
על דרך חסידות ניתן לומר, שעין אחת, מהשתיים שניתנו לנו, נועדה לאפשר לנו לבקר כלפי חוץ והעין השנייה כדי לבחון ולבקר כלפי פנים. אם נמקם את הפסיק שבאמרה זו, במקום שונה קמעא, מזה בו הצבנו אותו על דרך הפשט, תתקבל משמעות חסידית נוספת, "כָּל הַנְּגָעִים אָדָם רוֹאֶה חוּץ, מִנִּגְעֵי עַצְמוֹ". כלומר, שכל הליקויים שאדם מגלה מחוצה לו, כלומר בזולת, הרי הם תולדה של אותו הנגע המצוי בו, בעצמו. כלומר, שהזולת הינו מעין מראה, המשקפת לנו את עצמנו. אך קורח, לקה בראייתו הצרה. הוא איפשר רק לעין "הפוזלת" כלפי חוץ, לפעול ולבקר את הסביבה, אך את עינו השנייה, המאזנת, עצר מלהביט פנימה לנבכי נפשו, ומלגלות שם את אותו המום, כי "כל הפוסל, במומו פוסל".
ד ב ר ח ס י ד ו ת
הרבי הרש"ב אמר פעם לבנו, הרבי הריי"צ :
כל ביקורת ותוכחה – תהא נעימה לך. כל שבח והודיה – יהיו מאוסים עליך.
הביקורת – תולדתה (תוצאותיה) חריצות והשתדלות.
ומן השבח, נובעות השגיאה והעצלות. (איגרות-קודש, אדמו"ר הריי"צ)
שבת שלום ומבורך
