פרשת השבוע. ִּ צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה – בֹּ א

 

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים למה דווקא כאן ועכשיו?


פרשתנו חותמת את סיפור עשר המכות, אך עניינה העיקרי הוא יציאת מצרים. ומעניין שבאמצע העלילה המרתקת, בין מכת החושך ובין מכת בכורות, כמו “תקועה לה” פרשת “החודש“, העוסקת במצוות “קידוש החודש“, “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה“. ולא ברור, מה עניינה של מצוה זו רגע לפני יציאת מצרים ומדוע אי אפשר היה לשבץ אותה לאחר תום העלילה? פרשיה זו זוכה גם ליחס מיוחד, ורש”י  פותח את פירושו לתורה בשאלה “לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבְּרֵאשִׁית?“. זאת אומרת, שמדובר בפרשה כה חשובה, עד ש לכאורה, מן הראוי היה לפתוח בה את התורה. ומכיוון שרק אחריה, מצטווים בני ישראל על קרבן הפסח, מצוה הקשורה ישירות ליציאתם הקרובה ממצרים, נכון להוסיף ולשאול, מה מיוחד כל כך במצוה זו, עד שנבחרה לשמש כסיפתח” למצוות שניתנו לעם ישראל, ולא פתח במצוה רלבנטית יותר למצבם? 

  

רמז לחשיבותה הגדולה של מצוה זו ניתן למצוא בעובדה שזו אחת משלוש המצוות שקיומן נאסר ע”י היוונים : חודש, מילה ושבת. כדי להשיב, עלינו לתהות תחילה על קנקנה של מצוות קידוש החודש. על דרך הפשט ניתן לומר, שאנו מצויים בשלב מתקדם בתהליך הלידה של “בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל“. עם ישראל עומד לצאת ממצרים, ממיצרי הרחם. לכן, הקב”ה מבקש עוד בטרם נולד, להקדיש לו יומן ייחודי, בו יירשמו “דברי הימים” שלו. ומכיוון שתיעוד נכון מחייב ציון של תאריכים מדויקים הבנויים על משכי זמן שונים, הרי שיש להגדיר תחילה את יחידות הזמן ‘חֹדֶשׁ‘ ו’שָׁנָה‘, שתשמשנה כאבני בניין ללוח השנה. ואכן, מייד בפסוק הבא, כבר נרשמת ביומן החדש משימה לבני ישראל, והם מצטווים לקחת לעצמם  שה לקרבן פסח, הוראה שעליהם לבצע “בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה“. הלוח העברי, מיוחד לעם ישראל, ובנוי על מחזוריותם של הירח ושל השמש גם יחד. החודשים נקבעים על פי התחדשות הירח, ואילו השנים, דורשות התאמה למחזוריות השמש. התורה מצוה אותנו “שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה’ אֱלֹקֶיךָ“. כלומר, שבחישוב הלוח עלינו להקפיד על כך שחודש ניסן, ובו חג הפסח, יחול תמיד בעונת האביב.

 

מדוע ‘רֹאש חֹדֶשׁ‘ חל דווקא ביום שבו הירח מתחדש, כאשר הארתו היא המזערית ביותר, ולא כאשר הוא במילואו, במלוא אורו והדרו? ומדוע בכלל יש לקדש את החודש, ולתת לרֹאש הַחֹדֶשׁ ביטוי מיוחד כמו המוספים, הקרבנות  המועלים בנוסף לקרבן התמיד היומי? ומדוע נבחרו דווקא המילים ‘חֹדֶשׁושָׁנָה‘ כדי לייצג את פרקי הזמן שהן מבטאות?  כדי להשיב על דרך פנימיות וחסידות, נעלה לשורשיהן של המילים, ‘חֹדֶשׁושָׁנָה‘. אגב, המילה חֹדֶשׁ במקורה, לא באה לציין משך של תקופה, אלא את המולד או את היום בו מתחדשת הארתו של הירח, לאחר ש”פסקה“. ניתן לאשש טענה זו בהסתמך על פנייתו של יהונתן לדוד “מָחָר חֹדֶשׁ…”, בהתייחסו לסעודת ראש החודש שנערכה אצל שאול. דוגמה נוספת ניתן למצוא בסיפורה של השונמית, בשאלה שבעלה מפנה אליה כאשר היא שמחליטה ללכת אל אלישע הנביא, “מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת?“. לכן, כדי לבטא תקופה, נעשה שימוש בביטוי “חֹדֶשׁ יָמִים“.

 

מהו עניינה של מצוות קידוש החֹדֶשׁ? שורשה של המילה  “חֹדֶשׁ“, הוא ח.ד.ש במשמעות של חידוש והתחדשות. עד עכשיו היה עם ישראל, עם של עבדים. העֶבֶד קרוי בשם זה, בשל העבודה שאדוניו מטיל עליו. קיימים גם בני חורין העובדים קשה (עצמאיים או שכירים), אך הם אינם קרויים עבדים. ההבדל המשמעותי שביניהם, הוא בזה שלעבד אין בחירה. אדם חופשי רשאי לבחור בין המעסיקים השונים ובין העבודות השונות, מה שאין כן אצל העבד. היבט נוסף של השוני ביניהם, הוא בכך שהחופשי אדון על זמנו, ומחליט מה לעשות בזמנו החופשי. אך אצל העבד, אדוניו הוא הקובע לו את סדר הזמנים, ויכול גם לשנות אותו מבלי לנמק. בשל כך מאבד העבד את רצונו לנהל את זמנו, ובעצם את חייו, והוצאתו לחופשי עלולה להכניס אותו לחרדה מפני האחריות הכבדה הנופלת לפתע על כתפיו : לִרְצוֹת, לבחור ולנהל את זמנו, ובעצם את חייו. לכן מתייחסת התורה גם לאפשרות שעבד יסרב לצאת לחופשי, באמרו “אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִילֹא אֵצֵא חָפְשִׁי“. מצבו של העבד הוא סטאטי, אין לו סיבה לדאגה, הכל בגדר שגרה. כאשר הוא מְצֻוֶּה, הוא נרתם מייד ועושה. אך אצל בן החורין, יש מקום לחידושים, עליו להתייחס לשינויים, שחלים כל הזמן. 

 

ומכיוון שעם ישראל עומד לצאת לחופשי, מבית העבדים בו הוא מצוי, הוא מקבל בראשונה מצוה המתייחסת לחובת ההתחדשות והשאיפה המתמדת לשינויים לטובה. “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים“, החידוש וההתחדשות הם במעלה עליונה בסדר החשיבות. עמידה במקום היא בגדר נסיגה.  הביטוי ‘רֹאש חֹדֶשׁ‘ כמו מרמז לְרֹאש חָדָש. אסור שהראש שלנו והחשיבה שלנו יהיו מקובעים, “רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה“, שָּׁנָה מלשון שינוי. כל שינוי מחייב התחדשות בהתאם, במחשבה, ברגש ובהתנהגות (בעשייה בפועל). ולא לחינם “ישראל מונין ללבנה” ואף נמשלו ללבנה. מאמצע החודש פוחתת והולכת הארתו של הירח, עד כדי נקודה שבה אורו אינו נראה כלל, אך דוקא אחרי נקודה זו מתגלה המולד, הסהר הדקיק המפציע מבעד לחשיכה. זהו מסר נוסף בעבורנו, שכמו בא לומר, שאל לנו לחשוש או להיבהל מעיתות של חשיכה. וכפי שאנו משבחים בתפילה את הקב”ה, “יוצר אור ובורא חושך“. כמו שהקב”ה, היצר והגביל את שעות ההארה לתחום השעות של היום, כך הקב”ה הוא זה שברא את החושך, והכל לטובה. 

 

איפה באה ההתחדשות לידי ביטוי, בשם חֹדֶשׁ? אם נחלק את המילה חֹדֶשׁ לשתיים, במתכונת חדש, נקבל בחלק הימיני 

 

 את החַד, החדות והחידוד הנדרשים לצורך החידוש, כמו הסהר הדקיק המפציע רגע אחרי שהירח “נעלם“. ובחלק 

השמאלי של המילה, האות שין, שכשמה, רומזת לשיניים (שינון=חידוד)  ולשינוי, ומיוצגת במלואה במילה שָׁנָה. ומה לשיניים ולשינוי? השיניים, גם החותכות וגם הטוחנות, הן הפותחות את תהליך האכילה והעיכול של המזון שלנו. חיתוך המזון ולעיסתו משנים את צורתו ממוצק לעיסה, אך למעשה מדובר בראשיתו של תהליך בו משתנה המזון שמקורו בדומם, בצומח או בחי ונבנים  ממנו תאים חדשים בגופנו, הוא הופך להיות חלק מהאדם האוכל אותו. 

 

לפי ספר יצירה, האות ש‘ הדומה בצורתה ללהבות אש, מייצגת את האש הרוחשת, את הלהבה העולה כלפי מעלה ומכלה את החומר הבוער. ניתן למצוא לכך גם סימוכין גם בדברי חז”ל המסבירים את פשר המילה שָמַיִם כצירוף של המילים אש ומים. האש מחוללת שינוי קיצוני בחומר הבעירה, הוא עובר בדרך כלל גם שינוי במצב הצבירה, ממוצק או מנוזל, לגז, והחומר שהיה, כמו הפך להיות אנרגיה הנפלטת מבעירתו. מעניין לגלות שקיים קשר אמיץ בין האֵש, החַד והשֵּן, והמכנה המשותף הוא האכילה. האש מְאַכֵּלֶת את החומר, כפי שאנו מוצאים אצל משה הניגש לראות את הפלא, “וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל“. המילה להבה נגזרת מהמילה להב, צידה החַד של הסכין, הקרויה גם מַאֲכֶלֶת, מכיוון שהיא כמו “אוכלתומכלה את חייו של בעל החיים הנשחט על ידה.  

 

אצל עם ישראל אין הכוונה רק להתחדשות בחומר, אלא דווקא להתחדשות רוחנית באמצעות גילוי של חידושים בתורה, “וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ“. עלינו לגרוס וללעוס את דברי התורה, “סם החיים“, ולחדד בהם עד כדי ירידה לשורשים, לאותיות, לטעמים ולניקוד, להפיק מהם את כל ניצוצות החיות, להתחדש ולגדול באמצעותם. הזמן הוא בעצם החיים שניתנו לנו, ועלינו ללעוס היטב ולמצות את האורות הטמונים בו, עד כדי “דקה מן הדקה” (תרתי משמע), להפיק מתוכו את הניצוצות ולהתחדש מכל חלקיק של שְנִיָה.  

ההתחדשות שבחודשים בהעמקה

קל לנו יותר לקבל את השינוי כפי שהוא בא לידי ביטוי במהלך הַשָּׁנָה, שהרי השורש ש.נ.ה משמעותו שינוי. השינויים  לאורך הַשָּׁנָה ניכרים לעין ולגוף ומחייבים אותנו להתייחס אליהם בהתאם, בחילופי העונות, בשינויי מזג האוויר, בשינויים באורכי היום והלילה, ברמת ההארה ועוד. אך השינוי שחל בגודלו של הירח ובמידת הארתו נראה מינורי יחסית, ומאוד לא משמעותי, ומדוע לתת לו משקל כה רב? איפה בא השינוי החודשי לידי ביטוי בפנימיות?

 

במצוות קידוש החודש התורה קובעת לנו לגבי חודש ניסן, “רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה“. הבה נבדוק איפוא את הזיקה והיחס בין חֹדֶשׁ לשָׁנָה. ידוע לכול שהשנה בנויה מ-12 חודשים. לכאורה, מדובר במספר חסר משמעות שבמקרה מייצג את מספר חודשי השנה. אך אם נחפש אחר מופעים נוספים של מספר זה, נגלה שיש לו משמעות מיוחדת, ולא רק ביהדות. היום וגם הלילה מתחלקים ל-12 שעות. וראה זה פלא, עם ישראל אף הוא בנוי על 12 שבטים דוקא. גם בחושן היו משובצות 12 אבנים, ולהבדיל, גם האסטרולוגיה בנויה על 12 מזלות. מה עומד אם כן מאחורי המספר 12, ובמה חשיבותם של 12 חודשים דוקא?

 

לקב”ה שמות שונים, שעל פי קבלה, כל אחד מהם מייצג מידה מסוימת ממידותיו של הקב”ה. השם אֵ-ל למשל, מייצג את מידת החסד, “חֶסֶד אֵ-ל כָּל הַיּוֹם“. השם אֱלֹקִים מייצג את מידת הדין/הגבורה ואילו השם י-הו-ה מייצג את מידת הרחמים המשפיעה אורות אלוקיים מלמעלה למטה. המיוחד בשם י-הו-ה הוא בכך שכל צירוף של ארבע אותיותיו, אף הוא שם משמותיו של הקב”ה ומייצג מידה אחרת. אם נבדוק מה מספר הצירופים השונים שניתן לבנות מהאותיות י-הו-ה, נגלה שמדובר ב-12 צירופים. לכל חודש צירוף מיוחד, הגורם להתחדשות של הארה ייחודית משלו. הצירוף של חודש ניסן הוא י-הו-ה, המקור (“רֹאשׁ חֳדָשִׁים“) המייצג את מידת הרחמים, הארה ללא הפרעות ועכבות. ואכן, חודש ניסן הוא חודש של התרחבות, של  הארה, של יציאה החוצה, של פריחה ולבלוב. ואנו אכן רואים, שבני ישראל זכו לצאת ממצרים בחודש זה, למרות שהיו עדיין בגדר עובדי עבודה זרה. 

 

השם י-הו-ה מורכב משני “חצאים“, י-ה ו-ה. ככל שנשמר הסדר המקורי בצירופים האחרים, בתוך החצאים ו/או בין החצאים, כך המידה באותו חודש נוטה יותר למידת הרחמים, וככל שנעשים יותר חילופים והיפוכים בצירוף המקורי, כדי להגיע לצירוף של החודש, כך המידה שלו נוטה יותר למידת הדין. הצירוף של חודש תשרי למשל, הוא ו-הי-ה, החלפה אחת בלבד בין שני החצאים. ואכן, בחודש תשרי הימים מתקצרים, ההארה פוחתת ויש התכנסות והסתגרות בבתים. הצירוף של חודש תמוז, ה-וה-י, הוא “הקשה” מכולם, מכיוון שהוא בנוי משלושה היפוכים, היפוך של שני החצאים, וגם היפוך של סדר האותיות בכל אחד משני החצאים. ה-ו במקום ו-ה וגם ה-י במקום י-ה. אם ניקח את החצי הראשון – ‘הוֹ‘ – נקבל מילת קריאה של כאב, ואם ניקח את החצי השני, ‘הִי‘, נקבל מילה שמשמעותה קינה (קינות ביחיד). ואם נפשפש בעברו של חודש תמוז, נגלה שאירעו בו דברים קשים מאוד בעם ישראל, חטא העגל ב-י”ז בתמוז, וחטא המרגלים שהוכן והתבשל” על ידם במהלך 40 ימי שליחותם, כשחודש תמוז כולו כלול בתקופה זו  ונוטל בהם את החלק הארי. 

ד ב ר   ח ס י ד ו ת

יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל… מעלה היא מעלה, רק כשהיא מביאה לעליה ולהתעלות. 

    כשנשארים בה היא הופכת לחיסרון.                                              (מדברי אדמו”ר הריי”צ –  ליקוטי דיבורים) 

 

                      שבת שלום ומבורך