פרשת השבוע. ִּ נִצָּבִים, רֹאש הַשָּׁנָה

פרשתנו פותחת בפסוק “אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֵיכֶם”, ומעניין שהיא נקראת תמיד, בשבת שלפני רֹאש הַשָּׁנָה. לפי פנימיות, לכל סמיכות יש סיבה, שנכון לחפש אחריה. מה לפרשת נִצָּבִים ולראש השנה? ואם כבר ניצבים בהווה, מה באה  להוסיף המילה “הַיּוֹם“, המיותרת לכאורה? וכי אפשר לייחס זאת למחר או לאתמול? חז”ל מגלים לנו, שפסוק זה רומז על “הַיּוֹם” בהא הידיעה, היום המיוחד בשנה, רֹאשהַשָּׁנָה, בו אנו מתייצבים לפני בורא עולם, נשמותינו לפחות, כדי לתת דין וחשבון על מעשינו במשך השנה החולפת. בשורש י.צ.ב יש גם מידה של דריכות ונכונות לקראת מה שעתיד לקרות, עמידה הכן לקראת הבאות, כמי שניצב על משמרתו בדריכות, כדי שלא להחמיץ את האירוע הצפוי.

 

מפאת חשיבותו של רֹאש הַשָּׁנָה, אנו נוטים לשכוח שיום זה חל תמיד ברֹאשחֹדֶשׁ תִּשְרֵי. מה גורם לנו לשכוח את העובדה שהיום הוא גם רֹאש חֹדֶשׁ? הגורם התורם באופן משמעותי לשכחה, הוא העובדה שברֹאש הַשָּׁנָה בלבד, בניגוד לכל רֹאש חֹדֶשׁ אחר, אין מזכירים את ראש החודש, לא בתפילה, לא בקריאה בתורה, לא בברכת המזון, ואפילו את ההלל אין אנו אומרים. ואכן, השבת, להבדיל משבתות אחרות שלפני ראש חודש, גם לא נברך את חודש תשרי. לכאורה, אפשר לומר שכאשר מתחדשת לה שָׁנָה, התחדשותו של החֹדֶשׁ היא שולית ומינורית וכמו כלולה בהתחדשות הַשָּׁנָה. אך כידוע, במקדש היו מקריבים ברֹאש הַשָּׁנָה שחל בשבת, בנוסף לקרבן התמיד היומי, הקרב בכל יום, גם את המוספים של שבת, של רֹאש הַשָּׁנָה וגם את המוסף המיוחד לרֹאש חֹדֶשׁ. מדוע אם כן נפקד מקומו של רֹאש חֹדֶשׁ תִּשְרֵי, כמעט בכל התחומים? האם הזכרת רֹאש החֹדֶשׁ עלולה להצר חלילה את מקומו של רֹאש הַשָּׁנָה?

 

מהו בעצם רֹאשהַשָּׁנָה? מה מייחד אותו מימות השנה האחרים, ומדוע הוא חל דווקא ב-א’ בתִּשְרֵי? רֹאשהַשָּׁנָה, הוא בעצם גם רֹאשחֹדֶשׁ תִּשְרֵי, ולכן מבחינה כרונולוגית תִּשְרֵי הוא החֹדֶשׁ הראשון בשנה. אך אם נחפש אחר המועד שהתורה קבעה לנו לחוג בו את רֹאש הַשָּׁנָה, נמצא את הפסוק “וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם”. יוצא שחֹדֶשׁ תִּשְרֵי הוא בעצם החֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי למניין החודשים, המתחיל בחֹדֶשׁ נִיסָן, מה שנותן לנו את ההרגשה שהשנה מתחילה כאילו, באמצעיתה של שנה אחרת. התורה מצוה אותנו להכתיר את חֹדֶשׁ נִיסָן  כ”רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה“. אם נימנה את חודשי השנה על פי הסדר הכרונולוגי החל מתִּשְרֵי, נגלה שנִיסָן אף הוא עולה כחֹדֶשׁ השביעי, למניין פרטי זה. ויש מקום לשאול מה פשר ה”תחרות” הזו בין החודשים תִּשְרֵי ונִיסָן על כתר הראשות, תחרות בה א’ בְּתִּשְרֵי הוא רֹאשהַשָּׁנָה לְשָנִים, כפי שקובעת המשנה במסכת ראש השנה, ואילו א’ בְּנִיסָן הוא מעין “רֹאשהַשָּׁנָה לְחֳדָשִׁים“?  כדי להשיב, ננסה לערוך הקבלה בין החודשים תִּשְרֵי ונִיסָן, ובין רֹאשהַשָּׁנָה
ו-א’ בְּנִיסָן, ולעמוד על פשר המלים ‘חֹדֶשׁ‘ ו’שָנָה‘ ועל הזיקה ביניהן.

 

חז”ל אומרים שהאדם, נזר הבריאה, נברא ב-א’ בְּתִּשְרֵי. רמז לכך המופיע בתיקוני זוהר, הוא המילה ‘בְּרֵאשִׁית‘, הפותחת את מעשה הבריאה, ששינוי בסדר אותיותיה, מצביע על המועד “א’ בְּתִּשְרֵי“. על דרך הפשט, בחירתו של מועד זה לרֹאשהַשָּׁנָה מביאה לידי ביטוי את יום בריאת האדם, שהוא מעין יום הולדת שלו, ולכן נכון למנות את שנותיו של העולם, וגם של האדם, החל מאותו מאורע חשוב. מאידך, עם ישראל זכה בחֹדֶשׁ נִיסָן ליציאת מצרים. המצוה הראשונה בה מצטווה עם ישראל, היא מצוות קידוש החֹדֶשׁ, “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים“, הניתנת לו ברֹאשחֹדֶשׁ נִיסָן, ולכן ראוי לפתוח בו את מניין החודשים. “תחרות” זו, שבין שני החודשים, חלה גם על הפסוק הראשון בתורה. לכאורה, תִּשְרֵי זוכה בראשות ללא עוררין, “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים…”, סיפור הבריאה ששיאו ב-א’ בְּתִּשְרֵי. אך רש”י מעלה את השאלה “לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם,  שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל! ומה טעם פתח בבראשית?”. יוצא איפוא, שהיתה סיבה טובה מאוד לפתוח גם את התורה, שהיא ספר המצוות, בחֹדֶשׁ נִיסָן, ורק מכיוון שהיה חשוב לקב”ה להבהיר את זכאותו של עם ישראל על ארץ ישראל, התורה פותחת בסיפור הבריאה, המבהיר את בעלותו של הקב”ה על הארץ, ונתינתה בזכות לעם ישראל, כפי שהבטיח לאברהם אבינו.

 

פרק הזמן שבין רֹאש הַשָּׁנָה ובין רֹאש חֹדֶשׁ נִיסָן, הוא ששה חודשים, וכן מרֹאש חֹדֶשׁ נִיסָן עד רֹאש הַשָּׁנָה. מפריסה זו כמו מצטיירת לה חלוקה של השנה לשתי מחציות, כאשר כל אחד ממועדים אלה פותח מחצית שנה חדשה, בעלת אופי שונה ומגמה הפוכה לזו של קודמתה. מהותו  של החֹדֶשׁ היא החידוש וההתחדשות. לכן, אין חֹדֶשׁ המיטיב לבטא משמעות זו, מאשר חֹדֶשׁ נִיסָן, הקרוי בתורה “חֹדֶשׁ הָאָבִיב“, החֹדֶשׁ בו הטבע מתעורר מתרדמת החורף לפריחה, לחיות, ולתנובה של פירות חדשים. גם אצל האדם יש תנועה של היפתחות, התרחבות ויציאה מהבית החוצה, מהסגירות שנכפתה עליו בגין הקור והגשמים.  לכך כמו בא לרמז גם הסדר האלפביתי העולה, של שלוש האותיות הראשונות (א’,ב’,י’) שבמילה אָבִיב. לפי חז”ל השם אָבִיב בא גם לרמז על כך שחֹדֶשׁ נִיסָן הוא אב-י”ב, אב רוחני לשנים עשר חודשי השנה, שכמו נמשכים ונולדים ממנו.

 

המלה שָנָה לעומת זאת, מרמזת לנו על  הישנות, על גלגל הַשָּׁנָה, שכמו נשנה וחוזר על עצמו, ללא כל חידוש לכאורה. למרות תכונת ההישנות, השרש ש.נ.ה מייצג גם את השינוי. ואיך ייתכן דו-קיום בין הישנות (חזרה על הדברים כפי שהם) ובין שינוי? כדי להמחיש את המתכונת בה נעשה השילוב בין שתי המגמות, ניתן להיעזר בספיראלה, שבה בסוף כל סיבוב, חוזרים אומנם  לאותו המקום, אך נמצאים בגובה חדש, ניכרת עלייה לעומת המקום בו נמצאנו בתום הסיבוב הקודם.

היבט נוסף של השם שָנָה, לפי הרב גלזרסון, מלמד גם על הליכתו של הטבע, בתקופת רֹאשהַשָּׁנָה, לקראת “שֵנָה”, הניכרת לעין בתופעת השלכת. בניגוד למגמות הפתיחות והיציאה החוצה המאפיינות את האביב, מתגלה כאן תנועה הפוכה של שיבה, של התכווצות והתכנסות פנימה. תנועה זו ניכרת גם אצל האדם הנוטה להסתגר יותר בביתו. תנועה ההתכווצות והקיטון מרומזת בשלוש האותיות הראשונות של תִּשְרֵי, המופיעות בסדר יורד של האלפבית (ת’,ש’,ר’).

 

התנועות והתנודות החיצוניות, משמשות גם בבואה לשינויים פנימיים המתרחשים בעולמו הרוחני של האדם. מדובר  בתנועה מחזורית של רָצוֹא וָשׁוֹב‘, ושל הפריה הדדית בין ה’תֵצֵא‘ ובין ה’תָבוֹא‘. היכולת לשוב פנימה, פנימה יותר מאשר בסיבוב הקודם, לעבר הנשמה שבתוכנו, נקנית בזכות העשייה שאנו פועלים בחוץ, באמצעות הצפייה על הקורה מבחוץ, ובעקבות הפנמתם של הגילויים, אנו זוכים להניב פירות. חֹדֶשׁ נִיסָן פותח תקופה המייצגת את העשייה החיצונית. לאחר החורף, בו ניתן היה רק להתפלל על היבול, יוצא עובד האדמה לשדהו, קוצר, בוצר, מוסק ואורה, דורך ענבים בגת ועוצר זיתים בבית הבד. הימים בתקופה זו מתארכים והולכים להם, ואור השמש הגשמי מצוי בשפע. הפעילות מרובה עד כדי לינה בשדות ובכרמים ואין די פנאי לעיסוק בתחומים אחרים. חֹדֶשׁ תִּשְרֵי לעומתו מסמן את עונת האסיף בה היום מתקצר והולך, אור השמש וחוּמהּ פוחתים, והלחות עולה. יש להשלים את איסוף הפירות המאוחרים לאחר שהתבואה אצורה באסמים והתירוש ביקבים. זה הזמן להתחיל להתכנס, לעשות חשבון, ולחשוב מחשבות. לבחון את התוצאות ביחס למעשה, לערוך חשבון נפש ולהסיק מסקנות לקראת העונה הבאה.

 

גם ברוחני נִיסָן מייצג יציאה, את יציאת מצרים מבית עבדים ביד רמה, את השפע הנגלה וההארה האלוקית המושפעים בגלוי, כנישאים על נֵס. הולכים לקראת מתן תורה, למעמד הר סיני בו הקב”ה  משפיע עלינו שפע של אורות, עד לרמה של “וכל העם רואים את הקולות”. הקב”ה נתן לנו את התורה, אך אנחנו לא קיבלנו אותה. היינו עסוקים ב”עֵגֶל הַזָּהָב” החומרי, באכילה, בשתייה ובצחוקים. מתי איפוא קיבל עם ישראל את התורה בפועל? בחֹדֶשׁ תִּשְרֵי, ביום הכיפורים, לאחר שהעם עשה תשובה, משה יורד עם הלוחות השניים. חֹדֶשׁ תִּשְרֵי הוא חֹדֶשׁ בו האדם פתוח יותר לאורות רוחניים. עובדה, שברֹאש הַשָּׁנָה “וַיִּיצֶר ה’ אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים”, הנשמה האלוקית נקלטת בתוך עיסה של עפר מן האדמה, והנה יש אדם. יש בכך מעין סימן לכושר הקיבול הרוחני, לו אנו זוכים ביום זה. כוחו המיוחד של יום זה הוא בשינוי המשמעותי ביותר באשר לאדם. המעבר מעולם ללא אדם, לעולם ובו אדם. העולם נברא בעבור האדם, ועליו להמשיך ולהביא לתיקונו של העולם, להשלמת מעשה הבריאה, “אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת“. כוחו הרוחני של יום זה, שב ומפציע מידי שָׁנָה באותו מועד, וקורא לנו לעשות בו שימוש. השם ‘תִּשְרֵי‘ מלמד על פי חסידות, על השראה מיוחדת השורה בחֹדֶשׁ זה בכלל, וברֹאש הַשָּׁנָה בפרט, הארה והשראה שניתן להמשיך (למשוך) ולהשפיע (שפע) על כל הַשָּׁנָה. זה היום עליו אומר לנו משה, “אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֵיכֶם”. משמעותה המקורית של המילה יּוֹם היא הארה, כמו שכתוב בבריאת האור “וַיִּקְרָא אֱלֹקִים לָאוֹר יוֹם“. הַיּוֹם, ברֹאש הַשָּׁנָה, מדובר באור רוחני שאינו גלוי לעין אך גבוה לאין ערוך, אור המושפע “לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֵיכֶם”, לפנימיותו של האדם.

 

חֹדֶשׁ תִּשְרֵי קרוי בלשון התורה “הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי“. מדוע לא נקבע להיות הראשון? אלא שמעלה יתירה נודעת למספר שבע, כמובא במדרש “כל השביעין חביבים”, דבר המרמז על קדושה מיוחדת השורה בחֹדֶשׁ זה, כפי שאנו מוצאים גם ביום השביעי – יום השבת, בשנת השבע – שנת השמיטה ועוד. אם נבחן את אותיות השורש ש.ב.ע, נגלה בהן את  הַשֹׂבַע הרוחני שניתן להגיע אליו בחֹדֶשׁ זה, באמצעות שֶׁפַע האורות המושפעים בו (האותיות פ‘ ו-ב‘ מתחלפות). ברֹאש הַשָּׁנָה עלינו להיות דרוכים, לקבל ולספוח כל ניצוץ. חבל על כל רגע. בשל סגולה זו הורונו רז”ל לעסוק בכל רגע ברֹאש הַשָּׁנָה בדברי קדושה, להימנע משינה ביום ומעיסוק בדברים בטלים, כי ניתן לספוח עוד ועוד אורות רוחניים ולהטמיעם בתוכנו. אור החמה הגשמי והגלוי אומנם נראה כפוחת והולך, אך לא זו בלבד שאין בכך כדי להפריע אלא יש בכך אפילו כדי להֵקֵל, מכיוון שניתן להפנות יותר תשומת-לב להארה הרוחנית. אנו נוטים “להסתגר”, לצאת מהרחובות ומהשווקים הגשמיים ולהסתגר בבתי התפילה, להתחבר אל הפנימיות שלנו, כדי לערוך את חשבון  הנפש, לבוא חשבון עם הנפש. ההתכנסות פנימה, אל תוך פנימיותך, הישיבה עם עצמך והחשיבה על הדברים, באמצעות הקלט שלקטת בחוץ, היא הבונה את השינוי הפנימי הרוחני, את התשובה.

 

ואין המדובר בשינוי לרגע, אלא בלתפוס רֹאש חָדָש לכל הַשָּׁנָה. מדובר בתהליך סמוי, שמתחולל בתוך הראש ובלב, ושאינו ניכר עדיין בחוץ, בשאר האיברים. זוהי תמצית שעדין לא באה לידי ביטוי. התהליך מתקדם לו בהדרגה, תחילה ברוחני, בעץ ה”ערום” נטול העלוה, ולאט לאט הוא בא לידי ביטוי גם בחיצוני, בלבלוב, בפריחה ובסוף גם בהבשלת פירות גשמיים, שניתן לברך עליהם, תרתי משמע. רֹאשהַשָּׁנָה הוא הרֹאש, הַמֹּח, המקושר לכל האיברים, והמנוע לכל השינויים, שיחולו ויתפתחו במשך הַשָּׁנָה ויבואו לידי ביטוי בתהליך הרָצוֹא, של היציאה הבאה, לעולם העשייה שבחוץ.

ד ב ר   ח ס י ד ו ת

השתדלות מקלקלת את השירה  : חסיד אחד שהתפרנס מחזנות, הגיע פעם לליובאוויטש והתכבד לשמש כשליח ציבור. לאחר התפילה השתתף ב”קידוש” אצל אדמו”ר הרש”ב. בעת הסעודה אזר החסיד אומץ ושאל את הרבי אם תפילתו מצאה חן בעיניו. ענה לו הרבי : באותם הקטעים שבם השתדלת במיוחד – היה גרוע  (כל מעייניו של שליח הציבור, וכל מתפלל, אמורים להיות בתפילתו, ולא בהשתדלות למצוא חן באוזני הציבור).                                    שבת שלום ומבורך                                    (מפי השמועה)

              וכתיבה וחתימה טובה,

                לשנה טובה ומתוקה