פרשת השבוע. תַ זְ רִ י עַ

פרשת תַזְרִיעַ פותחת באירוע משמח, “אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר…”, שבעקבותיו “וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא“. אך בכך לא תמו ימי “הרחקתה”, והתורה מוסיפה עוד “שְׁלשִׁים יוֹם וּשְׁלשֶׁת יָמִים”, שבהם נמשכת היטהרותה, “בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ:”. פרשיה קצרה זו שניתן לסכמה בלשון הכתוב “זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת“, עוסקת במצוות הקשורות לרך היילוד ולטהרת היולדת. ומרבים המפרשים לשאול באשר לשמה של הפרשה, ובאשר למיקומה. במה נבדלים הימים הראשונים אליהם מתייחס הכתוב בלשון “וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים”, משלושים ושלושת הימים האחרונים, הקרויים על דרך החיוב “יְמֵי טָהֳרָהּ“, למרות שגם בהם מדובר בטומאה, שהרי “בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁלֹא תָבֹא”? ומדוע עליה להביא קרבן “חַטָּאת” וקורבן עולה, שהרי לא זו בלבד שלא חטאה לכאורה, אלא היא אפילו זכתה והצליחה לקיים את החלק הקשה שבמצוות “פְּרוּ וּרְבוּ”, מצוות העשה הראשונה שהוטלה על האדם?

 

לפני שנמשיך, נבהיר בקצרה, על דרך פנימיות, את המושגים טֻמְאָָה וְטָהֳרָה, ונבדוק את הזיקה, אם קיימת, ביניהם ובין המושגים קֹדֶשׁ וְחוֹל. שורש המילה טֻמְאָָהט.מ.א – מזכיר לנו את השורש א.ט.מ, ומבטא כיסוי והסתרה על האורות הרוחניים הבאים מצד הקְדוּשָה. העיסוק בקודש, והנוכחות במקום קדוש, מחייבים אותנו להימצא במצב מתאים של טָהֳרָה. מהַקֹדֶשׁ כמו בוקעת  הארה סמויה שאמורה לחדור לתוכנו ולהאיר בנו. אך כמו שלא ניתן להאיר מבחוץ את פנימיותו של כלי אטום, שדפנותיו אינן שקופות, כך  הטֻמְאָָה מונעת מאיתנו את האפשרות להתחבר אל הקְדוּשָה. ומה זה כל כך מפריע, אם מישהו המצוי במצב של טֻמְאָָה, יעסוק בקודשים או יהיה נוכח במקום קדוש? בכדי להבהיר את הנזק שעלול להיווצר מצירוף כזה, ניקח לדוגמא שלוש כוסות, האחת מזכוכית שקופה, השנייה מזכוכית עכורה והשלישית מקרטון, ונכוון לעברן קרינה חזקה מאוד של אור. כוס הקרטון תתלקח ותעלה באש, הכוס העכורה תתנפץ, ולעומתן, הכוס הצלולה תעבור את המבחן בלא פגע, כי הקרינה המשיכה והאירה מבעד לזכוכית (מבלי לחמם אותה).

 

ובאשר לטָהֳרָה, משורש ט.ה.ר, ננסה לעמוד על מהותה באמצעות שורשים “אחים”. אם נבחן את השורשים המסתיימים באותיות ‘הר‘ נגלה שהם קשורים, בדרך  כזו או אחרת להארה.  השורש צ.ה.ר למשל, ממנו נגזרת המילה  צָהֳרָיִם, המילה זֹהַר משורש ז.ה.ר או בהירות משורש ב.ה.ר. עניינם של כל השורשים שהבאנו, הוא הארה או תוצאותיה. כל עניינה של ההארה הוא לאפשר לנו לראות, להתחבר במודעות לקיומם של עצמים שלא יכולנו לחוש בהם, או במאפיינים שלהם, בדרך אחרת (ע”י חושים אחרים). וכך גם הטָהֳרָה, משורש ט.ה.ר, נועדה לאפשר לנו “לראות”, לקבל את האורות הרוחניים, המחיים את הפנימיות שלנו.

 

הטֻמְאָָה לעומתה, שמקורה בהעדר של חיות (טומאת נבלה, טומאת שרץ, טומאת מת), כמו גורמת להחסרה ברמת החיות הרוחנית. טֻמְאָָה “חיה” יותר וטבעית היא טומאת הנִדַּה, המבטאת אובדן זמני של כושר הפוריות של האישה, בשל רירית הרחם המופרשת מגופה, עם הביצית, שלא הופרתה במחזור הקודם. כושר הפוריות הוא בעצם היכולת להוריד עוד נשמות לעולם הזה, ולהוסיף בו חיות. וכאשר האשה מתעברת, היא כמו עולה שלב בסולם הטָהֳרָה. במהלך ההריון היא בונה את העובר ומכינה אותו לקראת חיים חדשים. עלייה זו באה לידי ביטוי בכך שעם העיבור נפסק המחזור, וממילא האשה אינה מגיעה למצב של נִדַּה, לכל אורך תקופת הריונה.

 

וכאשר נשלמים ימי הריונה, כאשר מתחיל תהליך הלידה, אז היא מגיעה לשיא. בהיותה במצב זה, זוכה היולדת בלשון הקודש לתואר מיוחד, היא קרויה ‘חַיָּה‘. אין המדובר חלילה בירידה למדרגתם של  הולכי על ארבע, כי אם להיפך. ולא לחינם זוכות בנות ישראל רבות, לקבל שם זה. כדי להבהיר את רמתו הגבוהה של השם חַיָּה, מצד הקדושה, נציין כי על פי קבלה מתחלקת הנשמה לחמשה חלקים, ששמותיהם (מהנמוך שבהם אל הגבוה) : נפש – הנמוכה ביותר, רוח, נשמה, חַיָּה ויחידה. החַיָּה היא במדרגה גבוהה מאוד, גבוהה יותר מהנשמה (שעל שמה קרויה כל הנשמה). ומדוע קרויה היולדת, במהלך הלידה, בשם חַיָּה? כי אז היא מביאה את חיותה לשיא, בהענקת חיים חדשים. כמו הארץ, המצווה במהלך הבריאה להוציא “עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי…אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ”, עץ המניב פירות, המכילים בתוכם זרעים, שאיתם ניתן יהיה להמשיך את השרשרת, ולהרבות חיות בעולם, כך בדומה, “אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ…”. למעשה, בכך היא הופכת להיות שותפה פעילה עם הקב”ה, בתהליך הבריאה. וכפי שאמרה היולדת הראשונה, הלא היא חַוָּה, אֵם כָּל חָי, אחרי שילדה את קיין, “קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'”, ובלשון פשוטה יותר, “זכיתי לברוא איש, בשותפות עם הקב”ה”.

 

והנה, רגע לאחר שהוולד יצא, חבל הטבור נכרת, הרחם התרוקן והפך להיות “חֲלוּל“, קדושת החיים של העובר ששכן בו, כמו חוּלְּלָה. הפעילות המשותפת והנפלאה עם הקב”ה נשלמה, והקב”ה כמו פורש והולך לו, להמשיך במעשה הבריאה (עם שותפים אחרים). ברגע זה, קורית  “נפילה” גדולה יחסית, ברמת החיות וההחיאה, ומתחולל מעבר מ”ישות אחת”, האשה ההרה שהתינוק היה חלק מגופה, לשתי ישויות שונות, מרמה של “בורא”, למדרגה של אשה ואם. ה”נפילה” מנקודת השיא, מעבירה את היולדת למצב של טומאה זמנית,  כמו בנִדַּה.

 

למעשה, מדובר כאן בשתי רמות שונות של טומאה, הראשונה מביניהן היא, “וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ”, שבעה ימים בהם היא אמורה להיות גם פרושה מחיי אישות. בתקופה הבאה של שְׁלשִׁים יוֹם וּשְׁלשֶׁת יָמִים, הנקראת “יְמֵי טָהֳרָהּ“, ניתן כבר לחיות חיי אישות,  אך היא עדיין מנועה מלגעת בַּקֹדֶשׁ או מלבוא אל הַמִּקְדָּשׁ. היא במצב של היטהרות, בדרך חזרה אל מצב החוּלִין השגרתי. יש כאן מעין תהליך של חִלּוּל, במשמעות של ריקון הקדושה, היולדת כמו הזריעה/הזריקה את קְדוּשָת החיים “העודפת” ששרתה בה, אל תוך העובר, שהפך להיות חי בפני עצמו.

 

תהליך של חִלּול קיים גם בפדיון של מעשרות למשל, בו מועברת הקדושה מהפירות אל הכסף, ואילו הפירות הופכים להיות חוּלִין. ומדוע שונים פני הדברים אצל היולדת, הזקוקה לתוספת של “יְמֵי טָהֳרָהּ“, שבסופם עליה גם להביא קרבנות חטאת ועולה? קרבן החטאת, מוּשַת על מי שעשה עבירה בשוגג, ובמה חטאה היולדת?

 

כדי להשיב על כך, די להתבונן בתהליך הלידה, על הסבל והייסורים הכרוכים בו, כדי להחזיר אותנו אחורה, אל שורשו הראשוני של התהליך. מסתבר שהורתו ולידתו של תהליך הלידה, בחטא עץ הדעת, שבעטיו גזר הקב”ה על חוה “בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים”. כל יולדת, בהיותה “בת-חוה”, כמו מתקנת בתהליך הלידה, חלק מאותו חטא קדמון. הקב”ה הזהיר את אדם הראשון לבל יאכל מפרי עץ הדעת, “כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת“, ובעקבות החטא, אכן נגזר עליו, “כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב”, ירדה מיתה לעולם!  כידוע, הטומאה החמורה ביותר היא טומאת המת, הקרוי גם בלשון חז”ל  “אבי אבות הטומאה”. לכן מהוה הלידה גם מעין תיקון מאזן, לתוצאותיו של אותו החטא, הוספה של חיים.

 

בנוסף, על היולדת להביא גם קרבן עולה, שאמור לכפר על מחשבת עבירה (למרות שזו לא הגיעה לכלל מעשה). מלבד קיום מצוות פְּרוּ וּרְבוּ, בה נטלה היולדת חלק, באילו מחשבות היא נכשלה?   כאשר תוכפים הצירים ותוקפים את היולדת, מחשבתה מתרוצצת בלא סדר לכיוונים שונים. בין השאר, קשה לה ברגעי הלידה הקשים, שלא לחשוב על השאלה, האם נכון היה מצידה להתעבר ולהביא בכך את עצמה למצב הבלתי-נסבל, בו היא מצויה.  שמא היה זה מחדל שיש “לתקנו” ולהימנע מכאן ולהבא מלהגיע שוב למצב של הריון. למרות שאין אדם נתפס בשעת צערו, עדיין יש לנקות ולמרק רישומים אלה שנחרתו בנפשה, רישומים שיש בהם מעין התנגדות לצו הבריאה האלוקי ליישוב העולם, “פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ”. לכן מביאה היולדת גם קורבן עולה.

 

ואם ישאל השואל, הרי אנו נוהגים לבקש שתהא אחריתנו טובה מראשיתנו, ולכאורה, בסיפורה של היולדת מצטייר סדר הפוך? התשובה לכך פשוטה היא, לאחר  שנשלם התהליך, והיולדת מביאה קרבן חטאת וקורבן עולה, לא זו בלבד שהיא אינה יורדת, אלא היא ממשיכה ועולה. למרות שלכאורה היא חזרה לעמוד על השלבים התחתונים של הסולם, הרי שהפעם מדובר בסולם חדש, בטבלת דירוג גבוהה יותר, וזאת בזכות הוולד שהביאה לעולם. בלידה הראשונה, זה היה סולם ה”פְּרוּ”, ולאחריה בסולם “וּרְבוּ” וכן הלאה. חילופי הסולמות, והעלייה בהם,  אינם נעשים רק עם כל ילד חדש, אלא עם כל תולדה של נפש, או תולדה רוחנית בתורה ובמצוות של כל אחד מהצאצאים, שהרי “בני בנים הרי הם כבנים”, עד סוף כל הדורות.

 

את צד החסד שבחִלּול ניתן לגלות גם בפסוק “קוֹל ה’ יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת”, כשלפי המדרש הכוונה היא לכך שהקב”ה  “מְיַלֵּד” את האיילה המתקשה בלידה, מכיוון שרחמה צר. הדבר נכון בודאי גם לגבי כל בת ישראל, שאלמלא הקב”ה מחוֹלֵל אותה ומרוקן את רחמה, לא הייתה יכולה לחזור על התהליך. וכל ריקון הוא בסיס למילוי מחדש, וכך היא ממשיכה ועולה ועולה, בשיר (מעגל) המעלות.

 

ד ב ר   ח ס י ד ו ת

מה נשתנתה מידה זו מכל המידות?

שאל חסיד אחד : אנו רואים שהחסידות מדגישה מאוד את שלילת העצבות (כבר בספר ה-“תניא”, מקדיש אדמו”ר הזקן שלושח פרקים לעצות נגד מידת העצבות). ונשאלת השאלה: מדוע מכל המידות הרעות שלוקה בהן האדם, מתייחסת תורת החסידות  באריכות כזאת, דווקא לעצבות?

אותו חסיד ששאל, הוא גם זה שהשיב והסביר :  בכל מידה רעה, כמו כעס לדוגמא, יודע האדם בנפשו כי מידה מגונה היא – ומתבייש בה. ואם נשאל את אותו אדם : מדוע אתה כעסן? הוא בוודאי יתנצל על שאינו מסוגל לשלוט בעצמו ולהיפטר אחת ולתמיד ממידה רעה זו.   שונה הדבר כאשר מדובר בעצבות. במקרה זה בטוח אותו אדם – העצוב, שהסיבות שהביאו אותו לידי עצבות הן מוצדקות, ולכן הוא אינו מתבייש במצבו. על השאלה – מדוע אתה עצוב? הוא ישיב : מה זאת אומרת “מדוע”? אני עצוב בגלל בעיה זו או אחרת, רוחנית או גשמית. כל אדם וצרור צרותיו על שכמו…

לאדם כזה יש לומר , כי עליו להתאמץ ולשמוח, למרות כל הקשיים. אלא שכדי שיוכל להתעלות מתוך סבלו וייסוריו,
זקוק הוא לביאור ארוך יותר ומפורט, אותו יוכל לקבל, אם רק יואיל להקצות מעט מזמנו ללימוד חסידות.
(מעובד, מפי השמועה)