ב”ה
וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם – מִקְדָּשׁ או מִשְׁכָּן?
פרשתנו מהווה, כמעט כולה, מעין מפרט טכני להקמת המשכן. הפרשה פותחת תחילה בציווי “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה”, ורק אחר כך מובאת הסיבה שלשמה נועד מבצע ההתרמה, “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם”. אך מייד בפסוק שאחריו מופיע הציווי, “כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ”, והמִקְדָּשׁ כמו הופך להיות מִשְׁכָּן. בפרשיות הבאות מתוספים והולכים השמות : ‘מִשְׁכַּן הָעֵדֻת‘, ‘אֹהֶל הָעֵדֻת‘, ‘אֹהֶל מוֹעֵד‘ ועד כדי הצירוף ‘מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד‘. ביודענו שהשם מייצג את מהותו של העצם הנושא אותו, חשוב להבין האם כל השמות שהוזכרו לעיל, מייצגים את אותו המשכן, ואם מדובר באותו המשכן, מדוע ניתנו לו שמות שונים, ומה הם באים להביע?
כאשר הסתיימה מלאכת הקמת המשכן, “וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן“, עד כדי כך ש”וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן“. כדי להשיב על השאלות הנ”ל, עלינו לפתוח צוהר מבעד לענן, ולנסות להבין מה המטרה שלשמה הוקם הַמִּשְׁכָּן. לדברי רש”י, ההוראה להקים את הַמִּשְׁכָּן ניתנה למשה רבינו ביום האחרון להיותו על הר סיני, בטרם ירד עם הלוחות הַשְּנִיִים. מדובר ביום הכיפורים בו הקב”ה סולח לעם ישראל על חטא העגל. לאחר חטא העגל הודיע הקב”ה למשה, “וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי”. בשורה זו אינה משמחת, כפי שמובן מהמשך הדברים, “כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ”. הקב”ה כמו “שומר מרחק” מעם ישראל, כדי שעם ישראל לא יִיפָּגַע מ “קירבת הַיֶתֶר” אל הקדושה, קירבה המהווה סיכון, במקרה של התנהגות שאינה הולמת את הקדושה המתחייבת. וכתוצאה מכך, “וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו”. משה רבינו, הרועה הנאמן, אינו מקבל את הגזירה וכמו מתריס בפני הקב”ה, “אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה”. משה מזכיר לקב”ה שעם ישראל הוא העם הנבחר של הקב”ה, הרוצה להיות מופרש ומובדל מהבלי הגויים, ומקודש לקב”ה, “וְנִפְלִינוּ (נהיה מובדלים) אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה”. ובאיזו צורה יבוא הדבר, לידי ביטוי? “הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ” !
מעמד הר סיני ומתן תורה נמשלו לטקס של קידושין שנערך בין הקב”ה – החתן, ובין עם ישראל – הכלה. והנה, במעשה העגל עם ישראל כמו שוכח חלילה את הקב”ה ומחפש לו אלוהים אחרים. כאשר איש ואישה מחליטים לבנות להם בית בישראל, הדבר נעשה בשני שלבים. השלב הראשון הוא הקידושין, ובלשון התורה ‘אירוסין’, והשלב השני הוא הנישואין. כיום נעשה קניין הקידושין באמצעות טבעת שהחתן נותן לכלה, ובאמירת “הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל”. שלב זה כמו מפריש ומבדיל את הכלה לבעלה, ואוסר אותה לאחרים. שלב הנישואין היה נערך במועד מאוחר יותר (לאחר כשנים עשר חודש), לאחר שהחתן דאג להכין בית למגורים ומקור לפרנסה. אז הוא היה נושא את הכלה מבית אביה אל ביתו, לחיים משותפים. כיום נערך שלב זה באותו היום, תחת החופה, באמירת שבע ברכות על כוס יין, ובא לידי ביטוי גם בכניסתם של החתן והכלה ל’חדר הייחוד’ המהווה מעין בית זמני בעבורם. בעקבות ננודעה על “שמירת המרחק”, חשה ה’הכלה’ שנתקדשה במעמד הר סיני, שהזיווג כמו עלה על שרטון חלילה, והחתן אינו רוצה לדור עימה. אומנם החתן אינו נותן לה גט, אך למעשה הוא מדיר את רגליו מקרבתה, וכל העמים האחרים שמחים לאידה. ואז, הקב”ה מתרצה ומבקש “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ“. המילה מִקְדָּשׁ כמו מרמזת על כך שעם ישראל צריך לקבל על עצמו את קדושת הקידושין למעשה, ולתקן הקלקולים שנעשו. בכך כמו נוצר מקום ל-“וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם”, לשלב הנישואין של הקמת הבית המשותף, הַמִּשְׁכָּן. כעת ניתן גם להבין מדוע קרוי המשכן גם “מִשְׁכַּן הָעֵדֻת“, מכיוון שהקמתו וקיומו בתוך עם ישראל, כמו מעידים על כך שהקב”ה מחל לעם ישראל, וברית הנישואין שרירה וקיימת. עם ישראל הוא ביתו של הקב”ה.
וזה המקום להעלות את תמיהתו המפורסמת של הקב”ה (ישעיה ס”ו,א), “כֹּה אָמַר ה’ הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי, אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי?” ואם כן, כיצד יכול מִשְׁכַּן “קטנטן”, כמו זה שעם ישראל מצווה להקים, להוות מִשְׁכַּן לקב”ה? ואם מדובר בנישואין, יש מקום לשאול גם באשר לזהותו של הבנאי. דרכו של עולם, שהחתן הוא זה שבונה בית לכלתו ונושא אותה לשם לחיים משותפים. והנה, החתן דנן, הלוא הוא הקב”ה, הכל יכול, פונה אל הכלה ומבקש ממנה לבנות לו משכן?! כדי להשיב, נעלה לשרשה של המילה מִשְׁכַּן – ש.כ.ן. מה משמעותו של שורש זה? בספר דניאל אנו מוצאים שורש ארמי, המורכב מאותן שלש אותיות – כ.נ.ש, שמשמעו לאסוף או לכנוס. ואכן, בית הכנסת, שלאחר חורבן הבית מכונה גם “בית מקדש מעט” ומהווה חלופה בזעיר אנפין לבית המקדש, קרוי בארמית בי-כנישתא, בית התכנסות. גם אם יש לאדם מספר רב של נחלאות וברשותו בתים וארמונות, עדיין הוא בוחר לו בדרך כלל, מקום קטן יחסית, בו הוא “משתכן”. זהו המקום שבו הוא בוחר להתכנס כאשר הוא רוצה להימצא בחיק משפחתו, או עם עצמו. במספר מקומות במקרא ניתן לראות שהפעולה לשכון, הולכת שלובת זרוע עם ‘לָבֶטַח’, כמו שאנו רואים בנבואתו של ירמיהו על ימות המשיח, “בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח“.
שורשים אחים של השורש ש.כ.ן, יכולים לסייע לנו בגילוי מאפיינים ייחודיים למשפחה זו. השורש ש.כ.ב, המורה על ההצטמצמות אל מקום בטוח יחסית, ומבודד. כאשר אדם ישן, הוא כמו מכונס בתוך עצמו, וגם תנוחתו מכווצת יותר בדרך כלל. השורש ש.כ.ך מלמד על הרוגע והשקט שאדם מחפש לו במשכנו, ההתנתקות מהרעש החיצוני ומהפעילות הסואנת. גם השורש ש.כ.ח מחזק את האפשרות של הנכנס אל תוך משכנו, כמו לשכוח את בעיות היומיום, את כל הדברים שהציקו לו בחוץ. הקב”ה הוא הבעלים של העולם כולו, כמו מלך שברשותו ארמון מפואר ובו היכלות ענק וחדרים רבים, המרוהטים בהידור רב. אך הקשר שלו עם הכלה, אמור לקבל קשר ייחודי שיהיה לרוחה, שהיא תַתְוֵה וְתִבְנֵה. לכן אין הוא בונה בעצמו את חדר השינה, אלא נותן לכלה את הכבוד לקבוע לו את המקום, להכין את המשכן הייחודי להם, חדר בו אין לאיש מלבדם דריסת רגל. ואז, השכינה האלוקית כמו מצמצמת את מקומה ומתכנסת לה אל תוך משכן שאורכו עשרים אמה ורחבו עשר אמות בלבד. וממקום זה, קורנת ומתפשטת לה ההארה האלוקית אל כל העולם כולו. ומחוץ לחדר הקטן, מוצבים להם הסממנים החיצוניים, המעידים מעל לכל ספק שזהו משכנו של המלך. כאן אנו מתוודעים לצד נוסף של מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, כפי שהתורה מעידה, “כִּי עֲנַן ה’ עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם”. המשכן העיד על הימצאותו של הקב”ה במחנה ישראל.
נשתדל להתייחס בעיקר לשני השמות “מִשְׁכַּן הָעֵדֻת” ו-‘אֹהֶל מוֹעֵד’. שני השמות מופיעים במתכונת של סמיכות, כשהסומך הראשון ‘עֵדֻת‘, וגם הסומך השני ‘מוֹעֵד‘, מכילים את האותיות ע‘ ו-ד. באשר לשם ‘אֹהֶל מוֹעֵד‘, מבהיר הכתוב “פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד…אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם”. שורשה של המילה ‘מוֹעֵד‘ הוא י.ע.ד במשמעות של קביעת יעד, או תזמון של פגישה. המשכן הוא גם המקום בו נועד הקב”ה עם משה רבינו. לעומת זאת שורשן של המילים ‘עֵדֻת” ו-‘עֵד‘ הוא ע.ו.ד. מהו עניינה של העדות, ומדוע היא קרויה בשם זה? קיים קשר מיוחד בין האותיות ד‘ ו-ע‘. קשר זה בא לידי ביטוי מיוחד בשורשים י.ד.ע, י.ע.ד ו-ע.ו.ד. את הפועל ידע ניתן לחלק לשתיים יָד–ע. שורש זה מייצג בעצם שני איברים בגוף האדם, את הַיָד ואת הַעַיִן. הַעַיִן משמשת את החוש הגבוה ביותר, את חוש הראייה המייצג את הראייה קדימה, את ההכרה ואת החכמה. הַיָד לעומת זאת, משמשת את החוש הנמוך ביותר, את חוש המישוש, ומייצגת את העשייה בידיים, את היצירה.
בלשון הקודש משמעותה של הידיעה, היא חיבור, כפי שאנו רואים במופע הראשון של השורש בתורה, “וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן”. אך כדי ליצור חיבור אמיתי לא די במחשבה או ברגש, אלא יש צורך להביאם לידי ביטוי גם בעשייה יזומה. בפעולת הידיעה, הַיָד מקדימה את הַעַיִן. כדי להחכים ולרכוש דעת, על האדם לעשות שימוש בעיניו ולקרוא. אך לשם כך עליו להפעיל קודם לכן את יָדוֹ, לשלוף את הספר ואף לדפדף בו. האות ד’ נכתבת במילוי כ- דָלֶת (=דֶלֶת). ואכן כדי להיכנס פנימה אל הדעת, נדרשת הפתיחה של הדלת באמצעות הַיָד. קשר פנימי נוסף בין שני האיברים רמוז במצוות התפילין, “וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ“. במצווה זו, לפני שאנו מניחים תפילין של ראש, עלינו לתקן את הַיָד ה”כהה” שלנו, את יָד שמאל. להבדיל מיָד ימין, המייצגת את החסד והנתינה, יָד שמאל מייצגת את החולשה של רצון גשמי וטבעי, הרצון לקבל לעצמו. לכן אנו קושרים את יָד שמאל וכמו מגבילים תכונה זו, לפני שאנו מניחים תפילין של ראש. בקריאת שמע לעומת זאת, יָד ימין מכסה את העיניים ומסתירה את הצד הגשמי, למנוע הפרעות בתקשורת מצד הַעַיִן הגשמית (וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם). הדבר נועד גם כדי לאפשר לראייה שלנו לעלות מדרגה, ולעבור מהַעַיִן הגשמית לַעַיִן הרוחנית.
הָעֵדֻת לעומת זאת, נגזרת מהשורש ע.ו.ד בו מקדימה הַעַיִן את הַיָד. ואם ישאל השואל, הרי בשורש ע.ו.ד חסרה האות י‘ וממילא אין כאן יד? התשובה לכך היא שהאות י‘ והאות ו‘ הן אותיות אחיות, המתחלפות זו בזו, כמו שאנו יכולים לראות במילים הבאות : ולד משורש ילד, מושב משורש ישב, להשיב משורש שוב, להשיט משורש שוט וכיו”ב. אדם המוסר עדות על אירוע שקרה, אינו יוזם מלכתחילה את הדברים. הוא היה במקום “במקרה”, כשעיניו פקוחות, ואז לפתע נעשה מעשה לא צפוי (גניבה למשל). הַעַיִן הרואה של העד, הקדימה במקרה זה את היד העושה מעשה (של הגנב), ונוצר פה חיבור של עדות. חיבור זה כמו מרומז באות ו’, ו’ החיבור, הקושרת ומחברת את עינו של העד לידו של העושה, ע.ו.ד. אך תורתנו הקדושה קובעת, כי “אין עונשין אלא אם כן מזהירין”. כלומר, שמתפקידו של העד גם להתרות בפושע, שאולי עושה זאת בשוגג או מחוסר ידיעה, ולהאיר את עיניו בדבר העבירה, שהוא עושה. רק אם התעלם הפושע מדברי ההתראה, ניתן להרשיעו ולהענישו בהתאם.
כאן בא השורש ע.ו.ד כמו לרמוז לנו שיש בדברי העדות להרשיע, אם המשיך הפושע עוד במעשהו, לאחר שהוזהר. ויש מקרים בהם לא רק עינו של העד משחקת תפקיד, אלא גם ידו נדרשת ליטול חלק בדברים. במקרה בו נשוא העדות, הפושע, מורשע, ונדרשת ענישה פיזית לגביו, קובעת לנו התורה “יָד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ”, הם משמשים כמוציאים לפועל של העונש. ואכן אנו רואים שהקב”ה מזמן מראש עדים נבחרים, לפני שהוא משמיע אזהרות לעם ישראל, כנגד עבודת אלילים למשל. כדי שתוקפן של האזהרות לא יפוג לאורך הדורות, הוא בוחר בעדים מיוחדים, “הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ“. ובמקרה שעם ישראל יעבור על האיסורים חלילה, כי אז השמים והארץ אמורים להוציא לפועל את העונש, “וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה”. כעת ניתן להציג את השם מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, גם מצד האזהרה הצפונה בו. המילה מִשְׁכַּן מרמזת על כך שהמשכן אמור לשמש גם בגדר משכון, לחוב שעם ישראל יהיה חייב לקב”ה, אם יעבור על מצוותיו. ומיהם העדים במקרה זה? לכך רומזת המילה הָעֵדֻת, שעל פי הפשט המשכן קרוי בשם זה, מכיוון שבו טמונים בתוך ארון העדות, שני לוחות הברית, הקרויים גם לֻחֹת הָעֵדֻת.
ד ב ר ח ס י ד ו ת
אחת מתורותיו של הבעל שם טוב, על הפסוק “כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ” :
כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר – כאשר תסתכל היטב בעיון בחומר שלך שהוא הגוף, תראה – שׂנַאֲךָ – שהוא שונא את הנשמה המתגעגעת לאלוקות ורוחניות, ועוד תראה שהוא – רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ – שהקב”ה נתן לגוף תורה ומצוות כדי לזכך אותו, אך הוא מתעצל בקיומם. ואולי יעלה בלבבך – וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ – שלא לעזור לו, ותתחיל בסיגופים כדי לשבור את החומריות, כי על הגוף לבצע את השליחות המוטלת עליו. אז דע לך, כי לא זו הדרך שמאירה לנו התורה. כי אם – עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ – עליך לעזור לגוף, לתמוך בו במלאכת הבירורים ולזכך אותו בהדרגה, ולא לשבור אותו בסיגופים. (מעובד מספר “היום יום” – מדברי אדמור הריי”צ)
שבת שלום ומבורך